מחר אני אמשיך להעמיד פנים שאני רואה את האור,
הנה השמש,
כמו זהב,
וזה לא מעציב
שהצל לא עוזב אותי.
אני חי במקום מסתור,
זה המקום היחיד בו אני מרגיש בטוח.
מעמיד פנים ישן,
משקר לך שאוהב,
כואב כשנראה שמח,
מתגעגע ושונא,
כועס על עצמי,
שלא ידעתי איפה אני.
אם באת להציל אותי,
עכשיו זה יהיה מושלם.
הייתי רוצה
שנסתכל על הגשם
ונראה מבעדו כוכבים של שלווה,
אלומות אור קטנות
שיאירו את הפנים שלך,
כשאת בוכה על המיטה שלי.
מספרת על הפחד להיות עצובה.
מי היה פה קודם,
אני או הוא.
אל תדאגי,
אני אמשיך,
אני אלחם בו.
אם היה משהו נוסף
שהייתי יכול לעשות
ולא עשיתי.
זה העצב שבך
שלא עוזב אותי.
אם גם הפעם הייתי יכול לכעוס,
הכל היה קל יותר.
הכל היה ברור.
אם באת להציל אותי,
עכשיו זה בסדר. |
