זה מאוד מתסכל להיות במצב הזה. חוסר הוודאות הזה הורג אותי.
וזה לא שזה חוסר ודאות לגבי העתיד (זה כבר סיפור אחר לגמרי),
זה חוסר הוודאות הנוכחי. כל כך בא לי לקום וללכת. לארוז תיק
מספיק גדול, לקחת את כל הכסף שלי ולנסוע. אבל זה נובע מתחושה
של אסקפיזם, רק לברוח מהמצב הזה. להעביר את הזמן עד הלימודים.
הבעיה שלי היא שאני פרקטית מדי. אני לא יכולה להרשות לעצמי לא
לחשוב על העתיד. זאת פשוט שריטה במוח. יש אנשים שיגידו שאני
"מחפשת את עצמי". מה אני אגיד להם, מעולם לא איבדתי, אז מה יש
לי לחפש? כל אלה שנוסעים לדרום אמריקה או להודו נורא מצחיקים
אותי. כמעט כולם נוסעים למקומות הללו כדי לברוח מהמדינה וכל מה
שהם עושים שם זה רק לחפש את הישראלים האחרים שיש שם.
מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה? זה קשור לכתיבה, להבעת דעה,
להנעת גלגלים. זה לא אכפת לי אם אהיה בקדמת הבמה או מאחוריה,
אבל יש משהו בזה שמסתכלים עליך עושה דברים גדולים, או גדולים
בעיניך. לפעמים בא לי לשחק. אבל יש יותר מדי אנשים שעושים את
זה מתוך רצון להתפרסם. ברור שאני רוצה שידעו מי אני אבל לא
ברמה שירדפו אחריי ילדים וירצו שאני אחתום להם על היומן החדש
שנושא את דיוקני. זו תודעה אחרת. אני מאוד מעריכה אינטליגנציה.
אני מעריכה מאוד ידע נרכש. זה מרשים אותי. יש משהו בלדעת איזו
דרך ארוכה בנאדם עבר כדי להגיע לאן שהוא נמצא היום שגורם לך
אוטומטית להעריך אותו. אוף, אני נשמעת כמו אמא שלי...
ועכשיו... מה לעזאזל קורה עכשיו? מספיק עם העתיד. יש לי חצי
שנה להעביר עד הלימודים. אולי אני מתכננת יותר מדי. אולי שאני
אתן לדברים לזרום? אני באמת צריכה לעבוד על סדר העדיפויות
שלי...