הכי אני אוהבת שהיא חופפת לי את הראש. המים החמים זורמים לי
לרוחב המצח, ואני רגועה, שקועה במחשבות. הייתי זרה במקום הזה.
לא זרה - חדשה, לא מוכרת, ההיא שעוד לא ידעו מי היא ומה היא,
ואם כדאי לסמוך עליה. ריח הסבון מתפשט באוויר, והיא עובדת
בחריצות, בידיים דקות וצנומות, אבל חזקות וזריזות כל כך. פניה
מחורצים, למרות שהיא רק בת 40, ותמיד לבשה את אותן הסחבות
הוורודות, שהיו מוטלות על גופה הרזה וכאילו נהפכו חלק ממנו.
"הבת של אלינור, מסכנה, כמה בכיתי עליה. שמעתי ההוא עזב אותה
חודש לפני החתונה, אחרי ששכרו אולם, אחרי הכל, תאמיני לי...".
אני חושבת שכבר אז ידעתי.
השולחן שעמד במרכז החדר היה מלא צנצנות, אוכל תימני ומרוקאי
שהדיף ריחות טיגון. כל אחת מביטה על חברתה במבטים של אם רחומה,
שדואגת להאכיל את בתה הקטנה. וככה הן היו מעבירות שעות; מי
התגרש ממי, מי פוטר, מי פשט רגל, למי גנבו את האוטו ולמי
התקלקל המקרר. שעות.
ואני? אני הייתי חדשה, לא מוכרת, ההיא שלא באה מכאן. אז שתקתי
רוב הזמן והקשבתי. משום מה העדפתי לא לקחת חלק בשיחה, ולא מפני
שלא היה לי מה להגיד. משהו בי העדיף להתנתק, ולהביט בהן, בנשים
האלו, שרק כמה רחובות מפרידים בין הבית שלי לביתן, אבל המציאות
שבה הן חיות כל כך לא מוכרת לי. אז שתקתי. ניסיתי להבין את שפת
גופן, ניסיתי לנחש למה כולן מרחמות על שולה, והתמלאתי תחושת
חמימות לאור ההזדהות האינסופית עם כל מילה של אחת הנוכחות
בחדר.
"כמה מקרים סוציאליים יש לי. לזאתי שיצאה, אני תמיד לוקחת חצי
מחיר. וההיא שלפניה, אני לא רואה ממנה שקל, למה אין לי לב".
חייכתי. "החיים קשים, מה אני אגיד לך. היום זה לא מה שהיה
פעם". היא הגבירה את הרדיו. "גם כן פוליטיקה".
הרגשתי איך השערות נופלות על הרצפה. הפעם זה הרגיע אותי, מן
הרגשה של שחרור שהציפה אותי בבת אחת. הן סמכו עלי, הנשים האלו.
הן לא פחדו לדבר לידי, ואפילו הציעו לי עיתון. לא רציתי.
השיחות שלהן עניינו אותי בהרבה. אחרי שבועיים כבר הכרתי כמעט
את כולן.
ידעתי שרובן מגיעות לשם כדי לברוח, כדי להרגיש יפות, כדי
להרגיש שוב נשים. הן שכחו. היה עליהן להאכיל פיות רעבים, לנקות
ולפרנס, ובעיקר לשתוק. אבל שם הן לא שתקו, לא. שם הן דיברו,
בכו וצחקו, החליפו מתכונים, פתרו תשבצים, שעות.
ריחמתי עליהן, על הנשים האלו. הרבה פעמים מצאתי את עצמי מהנהנת
בהסכמה להיא שלא הצליחה להחזיק בעבודה מעבר לשבוע, או לזו
שבעלה השאיר אותה עם תינוק, ובית ריק. ריחמתי עליהן כשראיתי את
עיניהן העצובות, ושמעתי את קולן הרועד. אבל הערצתי אותן, בגלל
אותה התחושה של הבנה וחום שתמיד שררה שם.
ובכל פעם אחרי שיצאתי משם, מהורהרת ומבולבלת כתמיד, אימצתי
לעצמי משהו מאותן נשים.