כאבה לי רגל עד כדי כך שהתקשיתי ללכת, הרגשתי שרגלי נגררת
אחרי, ואיני יכול לעמוד עליה הרבה זמן בלי לנוח.
נזכרתי שקראתי פעם באחד מהספרים של ד"ר אנדרו וייל שאפשר לדבר
עם הכאב, לנהל איתו שיחה, לשאול אותו למה הוא כואב ומציק, ומה
מציק לו. ואף לשכנע אותו להפסיק לכאוב.
החלטתי לנסות. מה יש כבר להפסיד אמרתי לעצמי, אמנם מעולם לא
ניהלתי לפני כן דו שיח עם כאב, אבל תמיד הרי יש פעם ראשונה.
התישבתי לי בנוחיות על כורסה, רגלי מורמת כולי מרוכז בעצמי
ובכאב.
למה אתה מציק לי, יריתי לעברו של בן שיחי הכאב, מה עשיתי לך
שאתה מציק כל הזמן, אתה דוקר כמו ילד מנדנד המושך בשרוול אימו,
ורוצה תשומת לב.
הנה אני כאן בשבילך, אם יש לך מה להגיד, דבר! אל תמתין, כאן
אין תור ולא צריך לקחת מספר.
מעניין שאתה מציק לי רק כשאני הולך, אתה רוצה כנראה להשאיר
אותי בבית, לראות טלוויזיה ולשבת ליד המחשב.
אבל כשאני נמצא בין הרגליים של ציפי ומחכך את ירכי בין ירכיה
אתה די נהנה, האם אתה מעביר לי בזה איזה מסר?
טוב עכשיו תורך ואני אשתוק. לרגע השתררה דומיה, לא ציפיתי
שהכאב יענה, אחרי הבוטות שלי. כמה פעמים הזהרתי עצמי לשמור על
לשוני, ככה לא מנהלים שיחה, כנראה שהאזהרה באה מאוחר מידי.
להפתעתי שמעתי במוחי את הכאב מתחיל לדבר אלי.
רוצה להגיד לך שאין לי כל הנאה מזה שאני מכאיב לך. אבל למה אתה
צריך לקרר אותי כל הזמן, מה עשיתי לך שאתה מענה אותי כל בוקר?
כלום אינך יודע שאני אוהב חום ולא קור.
תחשוב אולי זו הסיבה שאני נהניתי כל כך בין רגליה החמות של
ציפי.
אין לי כל כוונה לתקוע אותך בבית מול המחשב, ולקרוא את השטויות
שאתה כותב אבל זה כבר לא ענייני. אולי זה עניינם של הקוראים,
אבל אני סומך עליהם שהם ידעו מה לענות לך.
אתה יודע מה בוא נגיע לידי הסכם: אתה תפסיק לקרר אותי על הבוקר
עם ההליכות הספורטיביות שלך ואני מתחייב להפסיק להכאיב.
עכשיו אתה מדבר סוף סוף בהגיון, מתי אמור ההסכם להתחיל ביננו?
אפשר כבר מעכשיו?
ממחר בבקר, שמעתי אותו עונה, כשאראה שאתה לא מוציא אותי לקור,
אסתלק בשקט אפילו לא תרגיש מתי.
תהיה בטוח שארגיש, ועוד איך. לא רציתי להגיד בנוכחותו ברוך
שפטרנו מעונשו של זה. אחרי הכל אסור להרגיז אותו, הוא נראה לי
טיפוס די רגיש, ועדיף להתיחס אליו בעדינות.
כאלה הם הכאבים, טיפוסים מוזרים.