כשהחושך נותן מנוחה לעיניים
והדמיון מתחיל לתעתע בנו חלומות
אני נתקף הירהורים והזוי בנתיים
בי חוצבות להבות האבלות הטמאות.

היה זה לילה ספטמבר סתוי במיוחד
משכתב את נפשי לאור סהר נוגה
ברגע תשוקה נעלם ונכחד
בתוכי שוב פועם בחוזקה לב שוגה.

את גופי היא לכדה וכמו כיבשה על מוקד
מחכה עוד דקה אל החום היוקד
"לא להיות לבדה" מתחננת אליי
"לא להיות בודדה" ועולה מעליי

ובעוד תשוקתי בתוכי בערה
כנחש מנוסה משילה את עורה
אל השבי לוקחים אותי יצרים
התספידו אותי בעודי בן עשרים?

איך ידה מבקשת להרוס פגים
איך נפלתי ברשת במילכוד דייגים
את כוחי היא רוצה את עושרי ואוני
עוד קצת זמן לפצצה זה רק משהו זמני

ועוברים הם ימיי כרכבת מסע
והקיץ התשיעי ואני במנוסה
מטורף נבלות מסתתר אנוכי
ודמותה מנקרת חדות במוחי.

וילדי הקטן שנמצא בתוכה
ויצא ויבכה מעצבות או שמחה
וכשהוא ישאל כל מקום יחפש
תקוה נשמתי לא להיחפז, לא להתייחס
להשתדל לא ליפול, ולא להיתפס.  

אך קשה הדבר  הן בלתי אפשרי
הוא שאל ויצאתי ממקום מסתורי
וימיי הם ספורים לא נותרו לי הרבה,
לא אוכל אל הנצח להיות במחבוא
לא אזרוק כך לריק , לא אמשיך אתחבא
אל ילדי אחבק וארוץ ואבוא

ובעודו מביט נוכח גילוי אביו הטועה
להבות שוב חוצבות ואני רק בוהה...