יושבת בחוץ, מחכה לשום דבר.
והוא ניגש, ג'ינג'י, חייכן ומקסים.
זה לא באמת משנה משהו.

ממשיכה לשבת, בוהה באויר.
בוהה באנשים שצוחקים.
ואני מבינה לראשונה, ככה מרגישים שהאהבה שלך נוטשת אותך.

כל העולם קורס.
הכל כל כך פתאומי.
לא ראיתי את זה בא.
לא היתה לי הזדמנות לחשוב על זה.
פשוט ככה.

אבל ל"מזלי", זו לא הפעם הראשונה שבה אני חווה כאב של אובדן.
אני יודעת שיהיה יותר טוב (או שזה שיכנוע עצמי?)
אני יודעת שפתאום יהיה לי יותר טוב (או שזו הדחקה?)
שתי תכונות חשובות כדי למשוך את הזמן...





אנשים, יש הרבה כאב בעולם הזה.
אבל יש איפשהו גם טוב מסויים.
מקווה למצוא אותו ומאחלת גם לכם...