הבטחתי לעצמי שהפעם אני לא אבכה. אחרי הכל בראש השנה צריך
לשמוח, לפתוח דף חדש, ולשכוח מהעבר. ובאמת, כשאמא הניחה על
השולחן מולי את גופת התרנגול הצלויה  ("עוף בתנור"- בשפתה),
פשוט הסטתי את מבטי הצידה, והקפדתי לנשום דרך הפה. אולם ברגע
שהיא שאלה בקול עולץ; "מי רוצה חתיכת פולקע?" , הרגשתי את
הדמעות ממלאות את עיני, ותמונתו של ג'ינג'י שבה ועלתה במוחי.

קיבלתי את ג'ינג'י כשהייתי בת תשע. אבא שאל אותי מה המתנה שאני
הכי רוצה ליומולדת, עכשיו כשאני כבר ממש גדולה,  ואני אמרתי
שאני רוצה סוס פוני. אז הוא חייך, ואמר שיש לו משהו הרבה יותר
טוב מסוס פוני. כשהלכתי בעקבותיו לחצר, שם חיכתה לי ההפתעה
המיוחלת, ניסיתי לדמיין מה יכול להיות יותר טוב מסוס פוני. רק
דבר אחד עלה בדעתי, וכשאבא הרים קופסת נעליים ישנה והגיש לי
אותה,  שאלתי את עצמי אם חד קרן יכול להכנס לקופסה כזאת קטנה.
כשהרמתי את מיכסה הקרטון בידיים רועדות מציפיה,  ועיני פגשו
בעיני הכפתור השחורות של אפרוח זעיר, התמלאתי כעס. אפרוח?זאת
המתנה שלי?!?.הנחתי את הקופסא על הארץ, ורצתי בדמעות הביתה.
כמעט חודש שלם לא הסכמתי להבחין בקיומו של התחליף העלוב לסוס
פוני שנמנע ממני ברוע לב, אולם הוא עקב אחרי בעקשנות ברחבי
הבית והחצר, מתעלם מהתעלמותי שלי. לבסוף נכנעתי למבט התמים
בעיני הכפתור השחורות שלו, והחלטתי לקרוא לאפרוח, שבינתיים בגר
לכדי תרנגול צעיר, ג'ינג'י, על שם נוצותיו הערמוניות.

במהרה הפכנו לחברים הכי טובים, ג'ינג'י ואני. היינו מבלים את
כל זמננו יחד, משחקים בתופסת, רואים טלוויזיה, או סתם מדברים
על החיים. הייתי מספרת לו את כל המחשבות הכי כמוסות שלי, והוא
היה מביט בי במבט כפתורי , מקשיב לכל מילה ומילה, ואחר מקרקר
בהבטחת סודיות. הזמן היחיד שבו לא היינו יחד, ואשר היה קשה
מנשוא בעבור שנינו, היה בבקרים, כאשר הייתי הולכת לבית הספר.,
וכך, תמיד כשהייתי חוזרת הביתה מיום לימודים ארוך, ג'ינג'י היה
מקרקר לעברי בהתרגשות מעבר לגדר התוחמת את חצר ביתנו,
וקריאותיו הדהדו בשכונה כולה. כך עברו להן שנתיים של חברות
מופלאה.

באחד מימי יוני החמים, כשחזרתי הביתה מעוד יום ארוך בבית הספר,
קיבלה את פניי דממה חשודה. נכנסתי לחצר הבית, תרה במבטי אחר
סימן כלשהו לג'ינג'י, וכלום. עשיתי סיבוב מהיר בחצר, קוראת שוב
ושוב בשמו, אולם תשובה לא באה. הזעתי כולי, וראשי כאב מהשמש
הקופחת, אז החלטתי להכנס הביתה כדי לשתות כוס מים ולהחליף
לחולצה נקיה ויבשה, ולאחר מכן להמשיך בחיפושיי אחר ג'ינג'י.
כשניכנסתי הביתה, קידם את פניי ריח מוזר, חמוץ מתוק שכזה,
שהתחזק ככל שהתקרבתי למטבח. על המקרר הבחנתי בפתק שאמא השאירה
לי, ובו היא אמרה כי היא 'הולכת למכולת ותחזור תוך זמן קצר'.
הסרתי את הפתק מדלת המקרר והשלכתי אותו לפח.  על רצפת המטבח
בקרבת הפח, הבחנתי לפתע בנוצה ערמונית בודדה.
הצימאון כבר היה בלתי נסבל, כמו גם החום, אז פתחתי את המקרר
כדי לקחת בקבוק מים. ושם, בין רביעיית בירה מאלט לקופסת גבינה
לבנה חמש אחוז, הייתה מונחת גופת תרנגול מרוטה,  מלוקת ראש.
באותו רגע הבנתי כי לא אשוב עוד להביט בעיני הכפתור היפות של
החבר הכי טוב שהיה לי מעודי, וכי קריאותיו הנרגשות של ג'ינג'י
לא ישובו להדהד ברחבי השכונה. לעולם.

והנה אני, עשר שנים אחרי, בקושי מצליחה למנוע את ריטואל הבכי
הקבוע שלי, בו אני פוצחת בכל פעם שמוגש 'עוף בתנור' לשולחן.
דפיקה רמה בדלת הכניסה מפנה את עיני כל הסועדים ממני לדלת.
תודה לאל שיש את אחותי הקטנה מורן, שתמיד מאחרת ומפנה את תשומת
הלב אליה. היא מתיישבת לשולחן בחיוך מתנצל, ומסבירה שהיו לה
כמה 'סידורים'. "מורני, " אמא קוטעת אותה בחיוך "שמרתי במיוחד
בשבילך חתיכת גפילטעפיש. "היא מצביעה על  הגוש הרוטט בגוון
אפרפר במרכז צלחתה של מורן.
מורן הביטה בצלחת, ואז באמא, ואז שוב בצלחת, ופרצה בבכי קורע
לב; "קרפי...קרפי שלי..".