בימים ראשונים של שלכת אזכר בלידה
אזכר בקריעת הקול וצריבת האור בעיניים
כל שנה משחזרים לי את זה בכוח כאילו זו חגיגיה
כאילו יש פה אפשרות לקשר
כאילו מן סגירת מעגל של אושר
אך אני יודע שאני קמל

פירות חיי מבקרים אותי באופן קבוע
אופן לא סדיר
אופן לא קרוב
דיי בימים רחוקים
אפילו קומץ חברים לא שרד לי
אני חיי מזכרונות
מאפקט הסיפוק של הנוסטלגיה
מאחיזת עיניים של מציאות
שאולי ניתן לקרוא לה שיגעון
אני לא הנער
אני לא העלם
לא הבחור
כבר אינני גבר
הגוף בוגד
ואני קמל

אני יושב על ספה
מדמה עצמי ללא רוח חיים
ללא כל אחיזה בשקר הניקרא היגיון
מסרב לקבל על עצמי את חוקי הפיזיקה של ניוטון
מצפה לריחוף ,אם לא שלם אז לפחות חלקי
של נשמה לא כולל גוף
דפיקות בדלת
הם מסתכלים אלי מחייכים
פרות שוטים
הם לא יודעים מה הוא ההמשך המר
כאילו מתעלמים
ואני רואה איתם מיני גורטאות חדשות
הבאות כשי
כן הם בוגרים
יש להם מספר עוללים גוססים גסיסה איטית
רבת שנים של בריאות מדומה
רצים לי בבית
אווח... אני לא יכול לסבול את הרעש הזה
הם בוגרים וצעירים
ואילו אלה עוללים
ואני קמל


זה המצב
פתיחת כל הטקס הקבוע הזה
כל ההינהון הציחקוק
לא שאני נגד
פשוט איני מבין יותר מה המטרה
אני שומר על השתיקה
לא רוצה לדבר כדי לא לבזבז כוחות על ריק
אבל בעצם על מי אני עובד
אני בטוח עצמי מתמוסס
בטוח עצמי גוסס
בטוח עצמי
קמל

הטקס נגמר
הם יצאו שטפו
ואני לבד נשארתי
לכן אקרא בקול חרישי
וכיבוי מאורות עיניים