אני זוכר את אנג'י, כך היינו קוראים לה כי השם האמיתי שלה היה
ארוך מידי, אנג'לי-משהו, אני זוכר אותה תמיד חולמת, כל יום על
משהו חדש, מוזרה כזאת.
 
תמיד היא הייתה בוהה מתוך חלונה הפתוח אל עבר נקודה חסרת
משמעות. תמיד היינו צוחקים עליה כי היו לה חלומות מוזרים כאלו
שאף אחד לא הבין, היא בכלל הייתה ילדה מאד מוזרה, אמרתי את זה
כבר? אני זוכר חלום אחד מיוחד שהיה לה, היא נורא רצתה לתפס על
הקשת בענן. כל יום בחורף היא הייתה מחכה לסוף רדת הגשם בעומדה
בחלון, רק כדי לראות את הקשת בענן, אני אפילו די בטוח שראיתי
אותה ממלמלת מילות תפילה לאלוהים או מה שהיא האמינה בו, תמיד
צחקתי עליה אחר כך, על זה שהיא דיברה לעצמה כל הזמן, היא הייתה
מוזרה קצת....
     
יום אחד כשכבר היינו בתיכון, עדיין הייתי רואה את אנג'י ממלמלת
משהו כל ערב בחלון, שמתי לב שהיום לא היה גשם וזה היה לילה,
ולמרות שרציתי לדעת מה היו מלמוליה, העדפתי לא לשאול,הנחתי
שאולי זה כבר לא על הקשת בענן, היא הייתה מוזרה כזאת... כמו
שאמא תמיד אמרה,"לא מסתבכים אם מוזרים, זה מדבק"... וכך מידי
יום הייתי רואה אותה מבעד לחלוני עומדת בעדן חלונה וממלמלת
משהו, בינה ובין עצמה בלבד. תמיד רציתי לדעת מה היא אמרה או
למי זה מיועד אבל לא העזתי לשאול, פחדתי שגם אני אתחיל לדבר
לירח או משהו כזה.
     
ואז פעם אחת, פגשתי אותה ברחוב, היה כנראה חפץ חשוד באחת
מתחנות האוטובוס ושנינו נקלענו למצב שלא היה לנו ברירה אלא
לדבר זה אם זה. כבר מרחוק ראיתי אותה, ראיתי את עיניה. הם היו
כל כך נוצצות היה משהו בירוק שלהן, משהו כל כך רגוע אבל כל כך
סוער.החלטתי שהפעם אני אגש אליה. לאט החשתי את צעדי רגלי,
שלפתע הוסיפו למשקלן עשרים קילוגרמים מיותרים ומשכו אותי
תמידית לכיוון הנגדי, לאט לאט, אפילו לאט מידי התקרבתי אליה,
היא שמה לב אך נשארה במקומה.
     
כעבור בערך מתאים עשרים אלף פעימות לב, ואני יודע כי ספרתי,
הגעתי סוף סוף אל עיניה הירוקות, שחיכו לבלוע אותי, או שמה רק
דמיינתי זאת בראשי. "שלום לך", אמרתי לה בקול של ילד קטן, "את
יודעת שאנחנו שכנים?", אבל היא פשוט הסתכלה עלי, באותו מבט
עצוב ופתאום כל הירוק הזה בעיניים שלה נראה כאילו הוא בולע
אותה ולא אותי, או שאולי רק דמיינתי שנית. "כן", היא ענתה לי
בקול לועג מעט,"שמתי לב שאתה מביט בי הרבה מחלונך". לא ידעתי
כל כך מה לומר, ועוד פעם אני הייתי זה שניהל מלחמה אם ירוק
שלה, ואז פשוט נפלט לי, "את מסקרנת אותי אם המלמול שלך", אבל
היא פשוט הסתובבה. כנראה שלא ראתה טעם להמשיך לדבר איתי, גם
אני לא הייתי מדבר איתי אחרי תשובה כזאת.
     
מאז אותו יום היא לא הופיעה יותר בחלון, ניסיתי להקיף את
בניינה, ולחפשה בחלונות אחרים בביתה אך היא כנראה טיפסה לה על
אותה קשת בענן שתמיד חלמה עליה, כי לא ראיתי אותה יותר. לפעמים
כשאני מביט מהחלון, אני מתגעגע אליה, ולעיניה הירוקות, שנצצו
בחושך כמו שני כוכבים שחיכו לרגע בו יוכלו לפרוץ מבעד לאותה
חומה אשר מנעה מהם להצטרף אל חבריהם המשוטטים בשמיים, לפעמים
אני אפילו משחרר תפילה קטנה, לא מלמול, דיבור שכזה אל אלוהים,
שישמור עליה. אני תמיד מקווה שהיכן שלא תהיה, זה יהיה הקשת
בענן שלה, לפעמים אני מקנא בה, על כך שלי אין אומץ לחפש קשת
כזו.