כבר רציתי לבטל את העסק. לא מאוד, אבל גם לא מעט. הצטבר בי כעס
מהול ברחמים עצמיים, ומצד שני בביקורת עצמית. איך את מעזה
לכעוס עליו? הוא לא חייב לך כלום. זה גם מה שהוא היה אומר אילו
שמע על תכניתי. 'גם אני לא חייבת לך', הייתי עונה לו. והוא בטח
היה מצרף 'נכון' להבעת פנים של 'נו, אז מה את רוצה לומר בזה?'
או של 'אין מה לעשות' או 'את יכולה לדחוף את זה...' וכו'...
אין לי אסטרטגיה. נורא בוער לי ליידע אותו בכעס הזה, או בצעד
חכם יותר - לשאול אותו אם השיתוף בעניין הוא יריה בעצמי.
ובעצם, מה חכם בזה? הוא תמיד צעד אחד קדימה. בטח היה עונה שאני
צריכה לשתף אותו בכל דבר, בלי היסוס. 'מה השאלה?' הרי כל המטרה
בעסק הזה היא כנות. חשיפה. התגלות. לאחר מכן היה משנה נושא,
ואני הייתי עוד יותר בוערת בתוכי. למה לא ענה על טענותיי, למה
לא הגיב. ואם הייתי מעלה גם את הכעס הזה על השולחן, היה שואל
מה אני רוצה. אם עבר נושא סימן שאין לו מה להגיד בנושא, מה לא
ברור?
ויותר מכך - אולי היה אפילו מציע שאבטל את העסק. מה יותר פשוט
מכך? למה שאכעס? מקום שרע לי בו עדיף שאעזוב. ואז הייתי זוחלת
בלשוני 'אבל... לא רע לי', והוא היה יורה בטון פסבדו עצבני,
סמי חסר אונים 'אז תחליטי מה את רוצה'. הרי אין טעם לעשות
עסקים כשאחד הצדדים מהסס. ככה מפסידים כסף. ככה מגרדים חיים.
כמה שאטען וארמה את עצמי שלכסף אין מעמד עליון בחיי...

הדיאלוגים העצמיים האלה יכולים להרוג. אותי, לפחות, אם לא
העצבים, שגם מהם קיבלתי מנה גדושה. או אמא שלי - אבל עדיף לי
למות בשקט, שלא תכעס שהאשמתי אותה. שלא תכעס? מה היו אומרים
ה'נאורים', ה'צדיקים' על טענה זו? 'שלא תכעס?' איזה מין קו
מחשבה מהשטן. והתירוץ הקל ביותר, אך גם הידוע לשמצה ביותר הוא
הטבע האנושי. לא, לא. הפעם לא אשגה. אני אודה, זו כבר אני. גם
אם אין בהודאה זו כל קשר אלי.

ולא פעם אמרתי, שאפילו הדף לא ראה אותי באמת.  
אני אני, רק כאשר אני עם עצמי.