ללכת ברחובות, במבט מופנה מטה. לפסוע אט אט בין האבנים הנמצאות
על המדרכה.
פסיעות קטנות, מידי פעם הליכה בין נתיבי הכבישים, סילוק אבנים
שמפריעות אל שולי הדרך.
מבט לאחור, שום נפש חיה, הכל מת.
האורות מעומעמים, הערפל מסתיר את גגות הבתים, החלונות המוארים
מעט בקושי נראים מבעד למסך זה.
מכוסה היטב, עד קצות אצבעותיה, קצות עצמותיה.
שקט שכזה עוטף, שירים שקטים מתנגנים לה בראש. אבל הקולות לא
יוצאים החוצה.
לא מסוגלת לצייץ, החושך כואב לה מידי, מציק לה מידי.
והיא ממשיכה לפסוע שם. אט אט. השעון מתקתק, הזמן רץ אבל
בשבילה-הוא עוצר מלכת-
היא לא מרגישה דבר.
אטומה להכל.
פתאום מכונית חולפת, צופרת. לא מביטה אפילו, ממשיכה לפסוע -
"לא אכפת לי" - המחשבה שרצה לה בראש.
עוברת בין גני ילדים, השעה מאוחרת, אין קולות של ילדים, או
אנשים שיכורים או ריחות של סיגריות,
הכל כל כך ריק, רק היא והשבילים, והזמן.
הזמן לא חשוב לה, היא שוקעת בתוכה, לא מזיזה את מבטה מעבר
לכפות רגליה שממשיכות לפסוע, לשם.
היא הולכת ולא רואה דבר, לא מרגישה דבר.
הקור כבר הקפיא את כולה, חוץ מאת ליבה שתמיד פיזר חום אל כולם,
וה"כולם" האלה דאגו להקפיא אותו.
יצא אוויר חם, וחזר קפוא יותר משהיא יכלה לדמיין לעצמה.
פעימות הלב שלה ממשיכות בקצה אחיד. עליה קטנה והתנשפות שמתחילה
להגיע, היא יושבת ונחה. יש לה כוח אבל צריך לצבור עוד. הדרך
לשם היא עוד ארוכה, מי יודע מתי תיגמר?
ושוב פסיעות, הצעדים שלה קטנים - כולה קטנה וזעירה שכזו.
"צוציקית", זה הכינוי שלה...
היא יושבת, מקרבת ברכיה אל הבטן, מבטה המרוקן מגיע אל ברכיה
ודמעה זולגת.
היא לא יכולה, היא מונעת מעצמה. הדמעה המלוחה והיחידה הזו -
וזהו.
אם מישהו יעבור? אפילו שהשעה כבר מאוחרת,
אסור שיראה, כי היא חזקה. ככה כולם חושבים.
היא מפסיקה. קמה. ובכוחותיה ממשיכה לפסוע, לשם.
היא מרימה טיפה את מבטה, ציפור לבנה חולפת על פניה...
עולה על שפתייה קצה חיוך, מבטה חוזר מרוקן, והיא צועדת.
ממשיכה.
שביל אפר, אבנים. קצת קשה לה. האצבעות כבר קפאו מקור אבל לאט
לאט היא עושה את זה.
בצידי הדרך מבחינה בפרח סגול ובודד.
מתכופפת אליו, לא קוטפת אותו - "חבל עליך", היא חושבת לעצמה,
וכך ממשיכה לפסוע, לשם.
היא ממשיכה מספר צעדים ועוצרת. מתיישבת ומרכינה ראש.
מחליטה שעכשיו היא הולכת לישון,
כי ישנה עוד דרך ארוכה.
לשם -
אל הלא נודע.