נקניקיות מיובשות בבית קולנוע נטוש
מחכות לטיפת רוויה, לתחייה.
נשמה תוהה וזיבולי מוח אחרים
מחכים שתקים אותם בנשמת אפך מן המתים.
נדנדה חורקת, שורקת, זורקת את נשמתי לאוויר
שתושיט ידיך לתופסה.
באכזבה רכה אתרסק אל הקרקע. כאילו נתתי עצמי לאדמה.

משתדלת לטשטש חבורות צבעוניות על גופי
שלא יבחינו במעידה שלי. שלא ישימו לבם על כאבי.
וכפי שאני מכירה את אצבעותיי הרבות, הגלד לא ידע מנוח לעולם.
אשוב ואחטט בו עד שאולי לא ייפתח בכאב.
עד שאולי לא ייקרע כה צורב. עד שייתכן ויום אחד אגרד ואגרד
וכמו אגדת ילדים, לא אתרסק, לא אשבור שיניים ופנים.

יאמרו שמתמסרת בקלות. לימים את כל מטלטליה תפקיר עבורך.
ומהם מטלטליה אם לא אותה הנשמה.
חיוך נמוג, נגוע מכאב.
כמוך, גם התמימות נטשה אותה.