היא עלתה לאוטובוס, הנייד מחובר לאוזנייה שדיברה אליה בעדינות
מעושה. הנהג שאל לאן - היא אמרה ''סליחה, שנייה'' לאוזנייה,
וענתה לו: ''לסגולה''. היא שילמה לו במדויק ושוב פנתה לשחר:
''כן, אני איתך''. הם דיברו; ככה היא הייתה תמיד - איתו ולא
איתו. כל בוקר היא שיננה לעצמה את המנטרה הקבועה: ''שחר הוא
סיגריה. הוא כמו מנת ניקוטין בדם שאני זקוקה לה מדי פעם בשביל
להתאפס על עצמי. אם אני אגיד את זה מספיק פעמים אולי אני אצליח
לשכנע את עצמי שזו הסיבה שאני עדיין בקשר איתו למרות שאנחנו
פרודים''. היא בכלל לא עישנה - אבל האנלוגיה הזו עשתה לה טוב.
את שחר היא פגשה בדרך לרסיטל בו ניגנה בסקסופון - הוא אמר לה
שהיא כמו הסקסופון: מושכת ומדברת מהריאות. היא הקניטה אותו
שהוא קיטשי ובנאלי - אך בלב השמאלץ כבר עשה את שלו.
הם היו הזוג הכי צמוד במשך ארבעה חודשים. אז אפשר לחשוב שיהיה
להם קל להיפרד - מה זה ארבעה חודשים? כלום לעומת חיי הנצח
שלה...
ובכל זאת - משהו תמיד חיבר אותה כמו דבק אליו. בלב - היא גם
ידעה למה.
אפשר לצאת עם מישהו ארבע שנים, שמונה חודשים או אפילו להעביר
איתו חיים שלמים בצורה אנמית ודלה... לה הספיקו ארבעה חודשים
להרגיש כמו אחרי תאונת משאית - התאונה הכי טובה והכי רעה
שהייתה לה.
באותם ארבעה חודשים הם בקושי דיברו. הוא ידע מה היא חושבת עוד
לפני שהספיקה לנתח את המחשבה במוחה, הוא ידע מה היא הכי רוצה
והכי לא סובלת ולכן - עוד לפני שהספיקה להגיד רובינזון קרוזו -
הוא ידע...
הוא ידע שאף גבר לא שרד איתה את מחסום ארבעת החודשים. הוא ידע
שגם לא יהיה אחד כזה. הוא ידע שהיא אוהבת את ייסורי הבדידות
והוא ידע שהיא רוצה להיות זו שתמיד ידה על העליונה.
הוא נשק לה בשתי העיניים, כתב לה מכתב אהבה מיוסר, השאיר לה
מספר... כדי שאולי, אם אי פעם הסכר ייפרץ - ואם אי פעם היא
תרצה לחזור לעשן - הוא ישמח להיות הניקוטין שלה.