ליטל מור / אחד מהימים האלה |
שהכל נראה לך אפור
עדיין יש בך תקווה
אבל אתה דוחק אותה לפינה לאור העובדות
את מי הן מעניינות?
למה אי אפשר לחיות לפי הזיות?
במילא בחוץ הכל אפור
ולפעמים קצת שחור
קצת
הימים הורודים כבר עברו מזמן
ואפילו קצת ירוק לא נראה בסביבה
יושבת בכיסא
סוף סוף המחשב מכובה
החשמל קצת שותק
והגיטרה מפציעה
איך היא קורעת את הדממה
כמו חוט דק שנקרע
ברחוב עדיין שקט
והחוק של 2-4 כבר לא תקף
לא בשבילה לפחות
כשנשמע הניגון הראשון שזנחתי לטובת דברים אחרים
הכל מתמלא בכל מיני צבעים
פתאום יש טעם לחיים
ואני שותקת
מזילה דמעה
אחר-כך מחייכת
תודה לך מוזיקה שאת קיימת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|