פעם בכמה זמן, כשממש מתחשק, שלום הולך מאחורי המכולת השכונתית
אל מכונת השתיה ומכניס מטבע של חמישה שקלים דרך החריץ העגול.
המטבע נופל ומשמיע קול קרקוש מתכתי כשהוא נבלע במעמקי המכונה.
על הצג השחור מהבהב הסכום העגול שהוכנס ושלום שומע את המכונה
הדרכת בקרקור.
המלבנים השקופים קורצים לו מבעד לפלסטיק הכחול. הוא מחכך את כף
ידו בסנטרו המחוספס ומרגיש את הזיפים הקשים שצמחו שם מאז
הגילוח של הבוקר. ההחלטה תמיד קשה, תמיד מסובכת, תמיד הרת
גורל. כפות הידיים המיוזעות שלו רועדות בעווית והוא מכווץ אותן
באגרוף נוקשה.

הוא מתיישב ובוהה בכובד ראש בתוויות המסומנות במלבנים השקופים
בדירוג. מפלגת העבודה, הליכוד, מר"צ, ש"ס, מפד"ל... שלום ממצמץ
בעיניו ושולח יד אל מצחו לנגב את הזיעה הנוטפת ממנו. הכל כל כך
מפתה ומרגש כאן מאחורי המכולת. הכל כל כך חי ונושם. שלום מרגיש
את האוויר רוטט סביבו. הוא עוצם עיניים ומושיט באקראי יד רועדת
אל המלבן השקוף הראשון שנקרה בדרכו. הוא לוחץ בכוח והפחית הקרה
נופלת לרגליו. הוא מושיט אותה לפיו ולוגם את המשקה הצונן בלי
לתת את הדעת על טעמו. רק אחרי שרוקן את כל תכולת הפחית הוא שם
לב לטעם הלוואי המר של המשקה ששתה, כמו מיץ תפוחים נרקב שעבר
זמנו. הוא מעווה את פניו בגועל ויורק את שארית המשקה.
על הפחית מצויר דיוקן סכמתי של איש מבוגר ומקריח שעל פרצופו
מרוח חיוך מזויף עטור קמטים. שלום מכיר את האיש. הוא כבר עשה
את הבחירה הזאת בעבר. הוא מקלל ומשליך את הפחית הריקה על
המדרכה. הפחית מסתובבת כמה סיבובים על המשטח הקשה ונעצרת
בדממה. שלום צועד בצעדים רחבים נמהרים בחזרה אל הרחוב ההומה
שליד המכולת השכונתית השקטה. "מי יודע" הוא מהרהר בעצב. "אולי
יהיה לי יותר מזל בפעם הבאה".