New Stage - Go To Main Page

קיט קט
/
רישומים

רישומים---------------------

אני יושבת למולו

עיגול-ראש, שתי עיגולים קטנים-עניים, קו-אף וקו מאוזן-פה. כך
למדתי את ציורי הראשון ומאז עברו כבר הרבה שנים ואיני מפסיק
לצייר. קוים, עיגולים, אנשים, פרצופים. וכשנגמרו הניירות בבית
אספתי מהרחוב עד שלבסוף שרטטתי את רישומי על החול הרטוב.
הפסקתי ממנהגי זה רק אחרי שהתאשפזתי לארבעה ימים בשל חול שחדר
לעיני השמאלית. כשראו הורי עד כמה אני נואש וזקוק לרישומי ,
ומכיוון שראו בי פיקאסו לעתיד, החליטו שאני שווה השקעה
מינימלית וקנו לי כל חודש מספר דפים.
באותם הימים הייתי מסתובב לי עם חברי ומתעד אותם ברישומים
מהירים בזמן פעולה.
את ציורי היינו תולים אחר-כך בחדרי חדרים ומשתחצנים על אומץ
ליבנו בפני חתיכות השכונה או רק בנינו לבין עצמנו.
אבל אולי לא התחלתי טוב . הרשי לי להציג את עצמי- אני בן שלוש
עשרה , ילד חוף ורחוב, הייתי מצייר ויום אחד נהייתי משותק.
סיכה נפלה בבטני- פקחתי את עיני וניסיתי להתהפך לכיוון השני.
אני זוכר שידיי כאבו  למשך כמה שניות ואת רגלי עוד הצלחתי
להזיז לרגע. ואז כאב חד פלח אותי משפולי בטני ומטה . אפילו
להתקפל מכאב לא הייתי מסוגל. גופי דמם. שום דבר . פשוט כלום.
את הפחד שייבש את פי וגרם לי למחנק זוכר אני . רגליי לא זזו,
לא הרגשתי אותם ומאחר שלא יכולתי לקום לבדוק מה מצבם עבר במוחי
הרהור טיפשי למדי שאולי נעלמו לי הרגליים במהלך הלילה.  איני
יודע כמה זמן נשארתי ללא תזוזה , אבל זה היה מספיק כדי להכניס
אותי לדיכאון- במיוחד כשגיליתי שאת ידיי אני לא מסוגל להזיז.
בשלב מסוים עצמתי את עפעפיי בחוזקה מקווה שחלום בלהות תקף אותי
ותו לא. כשפקחתי עיני ראיתי את אימי פעורת פה צעקתה האילמת
מחרידה את חדריי הפנימיים ביותר ונלקחתי על כתפי אבי לבית
החולים.
מתי אבי נשא אותי על כתפיו? אפילו כשנלקחתי לבית החולים בגלל
עיני השמאלית לא הורמתי על כתפיו אלא נגררתי בצרחות נוראיות-
שלי בשל כאבי ושל אבי בשל כעסו. ועכשיו הכל שקט.
בדממה ובמתינות נשא אותי כמו הייתי משקל נוצה- משקל שלפי
הרגשתי באותם רגעים תאר אותי בדיוק מחריד. פניו היו אסופות
ומכונסות לתוכו. על כתפו נשא אותי אבי ברגל עד בית החולים.
רגליי הריקות מלפניו וראשי וידי מטלטלות על גבו. לכן מדרך זו
אני זוכר רק את עיני אימי . עיניה שיקפו את המציאות החדשה של
חיי.
היה זה בוקר אפרורי, לא היה קר. לא היה ענן בשמיים. בית החולים
היה לבן לגמרי. ומכל עבר נראה שהדבר היחיד שהקיף אותי בשפע היה
ריקנות.
את הרופא המתלחש עם הורי המודאגים, את כוסות הקפה וחבילות
הסיגריה הגמורות אני זוכר במעומעם. אחרי חודשיים העבירו אותי
ממחלקת הילדים לבית חולים מרכזי שם דרתי בחדר השייך למחלקה עם
שם ארוך במיוחד- אני קראתי לה המחלקה לצמחים חיים.
בית החולים המרכזי היה רחוק מהבית. חבריי מעולם לא התרחקו
מהשכונה והיו עוד שישה ילדים בבית שיש להם סיכוי לעתיד וששווים
השקעה. אחרי שהתברר שהמדינה ממנת את נזקי המגפה שהתפרצה בארץ
ואת שהותי בבית החולים, הפסיקו הורי להגיע. אני מניח שבצדק.
אחרי הכל הרופא האחראי אמר להם שסיכויי לצאת מכאן בזמן הקרוב
כמעט אפסיים ואין להם צורך להיות תלויים בילד נכה. בית החולים
הבטיח להם טיפול מסור.
ילד נכה כך אני מכונה. נכה.
רגליי איני מזיז מאז אותו יום אפור אך זה לא מפריע לי, מעולם
לא הייתי הולך סתם ככה אלא רק למקומות שהייתי צריך ואני לא
צריך ללכת עכשיו לשום מקום. רק ידיי עדיין המומות. מנסות כל
בוקר לשכנע אותי לאחוז בפחם ולצייר, רק להם עדיין כואב. אבל גם
הם יתגברו.
הורי התגברו, חבריי התגברו, גופי התגבר וגם הם יסלחו בבוא
הזמן.
אני נמצא בחדר לבן, אסור לתלות כלום על הקירות והם ריקים. מעל
מיטתי יש מדף חום עליו מונחים כמה ספרים שיקרים ללבי מכל דבר
אחר. הם אולי הדברים היחידים שיש לי וששיכים לי ביושר. חסכתי
ועבדתי הרבה כדי לקנות אותם. עברתי גם לא מעט בעיות חברתיות
בגלל נהייתי המוזרה אחרי ספרים. במקום שבו אני גדלתי אסור היה
להתעניין בתחומים אלו.
במחשבה לאחור אני מניח שהייתי דיי מוזר ושונה בעיניי חבריי.
אולי בגלל זה הם לא חשו הפסד גדול כשהלכתי.
על המדף בין הספרים, במקום של כבוד, מונח הספר שלי- כל החיים
לפניו. נתקלתי בו לפני שנה ומאז אני סוחב אותו צמוד אליי.
החדר עצמו בנוי בצורה מאוד פשוטה, כל מי שהיה בבית חולים יודע
שבחדר ממוצע יש ארבעה מיטות- ובכן- בשלי היו שלושה.
מה שמיוחד מיטות אלו זה שלכל מיטה היה יעד שכל החולים ידעו
מהו.
המיטה הקרובה ליציאה הייתה מיטת החולים הזמניים. עוברי אורח
שהיו מגיעים לחודשיים שלושה לטיפולים ומשם ממשיכים הלאה. בדרך
כלל לחולים אלו היה הסיכוי הטוב ביותר להבריא ולתפקד מחוץ לבית
החולים בצורה סבירה. בחולים אלו היינו מביטים תמיד בערגה
מסוימת ובעיקר בקנאה.
אני - כפי שודאי הבנת, לא הייתי נמנה על אלו. מה שכן ייחד אותי
היה זה שהייתי הצעיר מבין החולים בחדר ובמחלקה כולה. יש לציין
שזכיתי בזכות זה להרבה דברים אך הייתי אני הייתי גם מאוד
בודד.
אני נמנתי על דיירי המיטה השנייה. האמצעית. שזה אומר שאני מה
"קבועים" עד שיחליטו לכאן או לכאן. ואפשר פשוט לומר- לחיים או
למוות- וזה בלי להיות דרמטי יותר מידי.
כדי להבין זאת צריך לדעת שהמיטה שליד החלון היא מיטת הסוף.
פרלואי וההומור השחור כאן מציינים שמרגילים את החולים הסופניים
כבר מעכשיו לשכונה החדשה אליה יעברו ובגלל זה הם נמצאים ליד
החלון נוגעים בשמיים . בניין בית החולים היה גבוה ונישא
והמחלקה שלנו באמת הייתה בין הקומות העליונות ביותר, ואיני
יודע מה חשבו רופאי המחלקה כשהחליטו על מיקום מיטה גורלית זו
ועד כמה אמת היה באותו הומור שחור.
חיי היו משעממים למדי. הספר היחיד שהמשכתי לקרוא ועדיין גרם לי
לעניין היה " כל החיים לפניו" , אך עיסוקי העיקרי היה צפייה
בדיירי המיטות השכנות.
המעניינים היו דיירי המיטה הראשונה מאחר והתחלפו כל הזמן. היה
זה מעניין לראות את החדשים מגיעים לבית החולים מתמקמים בחדר
ובוחנים את שכנם. רובם מיהרו להחליק בסתר על גוף השכן לראות מה
מצבו ולהשוות למצבם. הם שעשעו אותי. בקדרות שהייתה מציפה את
פניהם בדרך קבע. בעוויתות הגועל שהיו חולפות על פניהם בהיתקלם
במקרים חריגים וקשים. אך לא עליהם רציתי לספר.
רציתי לספר על בוקר אפור אחר שהיה בערך כשנה אחרי הגעתי
למחלקה. התעוררתי בשעה מאוחרת מהרגיל, ולהפתעתי מיטת אדון
רוזנטל הייתה ריקה. זו הייתה הפעם הראשונה שיכולתי לראות את
הנוף הנשקף מהחלון בלי גוף המפריע בדרך. בדרך כלל כשחולים מתים
פה מחליפים אותם מהר- אני מניח שהאחים והאחיות לא רוצים שניכנס
לדיכאון. יש משהו בזה מאחר וריקנות המיטה האחרונה צמררה אותי
ונראתה כמו קוראת לי לבוא לשכן אותה.
אדון רוזנטל היה זקן  מוזר. תמיד הסתובב על כיסא הגלגלים שלו
במסדרון, פניו אינם מביעות דבר ורגליו אינם נראות מתחת לסדין
הרפאים שכיסה את גופו. ידיו הקמוטות היו אוחזות עציץ קטן ודל
כדרך קבע. הוא לא דיבר ולא זכר את אישתו ואחותו שהיו מגיעות
אליו לביקורים תכופים. מעולם לא אמרו נואש לנוכח חוסר הנוכחות
שהפגין הבעל, האח הנוטש. תמיד חשבתי על מצבו כבזבוז. הרבה היו
רוצים אחים שיבקרו אותם. אני אישית העדפתי את אישתו הקמוטה-
תמיד הייתה זוכרת להביא לי שתייה ודיברי מתיקה. הם תמיד היו
יוצאות חפויות ראש, ואני מבין אותם מאחר שזה דיי עצוב שהזקן
זוכר את הצמח שיש לו ולא את אישתו ושארית משפחתו.
הצמח בעציצו של אדון רוזנטל היה מרופט ועלוב. אך הוא היה כרוך
אחריו. ידיו השבריריות אחזו בצמח כבמשענת הצלה. מראה הזקן
והצמח היה אחד מהמחזות שנראו כאילו נלקחו ישר מסרט דרמה סוחט
דמעות.
רק אחרי יומיים נודע לי על נסיבות מותו של אדון רוזנטל. עד
עכשיו תמוה בעיניי כיצד לא התעוררתי באותו לילה למשמע צעקותיו
ותחינותיו של הזקן.
ההשערה היא שהאחות החדשה שהגיעה למחלקה היא שזרקה את הצמח. מן
הסתם שיערה שעבר זמנו והשליכה אותו מהמדף של אדון רוזנטל אל פח
הזבל המרכזי.
צעקותיו- כך אומרים- זעזעו את הבניין כולו. הפעם הראשונה שהפיק
קול. הוא התפתל  ונראה היה כאלו כוח נסתר שהיה חבוי בו עד
עכשיו התעורר לחיים כמאבק אחרון בגורל שנקבע לו ושראה למולו.
אחים הוזעקו מכל המחלקות וביחד סחבו את הזקן האומלל. פרלואי
אמר שגם אותו השליכו לפח המרכזי.
הנושא הפך לבדיחה אך תמיד גרם לי בסופו של דבר חשק למות. ואז
הייתי מיד פותח את הספר שלי ומעביר את ההרגשה בקריאת משפטים
ציניים על מהות החיים.
מאותו לילה קיבלתי את הכינוי חרפן, מאחר ולא התעוררתי מהצעקות.
אולי הייתי היחיד שהמשיך לישון במחלקה. אבל אם יש משהו עליו
אני מודה לאלוקים , זה על זה שלא הייתי ער באותה שעה.
כל הכתיבה הזו בעצם מגיעה לתכליתה בדברים הבאים. האדם היחיד
ששווה לבזבז עליו דיו כתיבה ( מאחר וזמן יש לי בשפע ) הוא
פרלואי. הוא החליף את אדון רוזנטל. כשחזרתי מהמקלחת -יום אחרי
עזיבתו הפתאומית של רוזנטל- הוא היה שם. ראיתי רק את גבו הרחב,
הוא התכסה בסדין עד מותניו וממותניו ומעלה היה ללא חולצה. הוא
היה מוצק ובנוי היטב. הנחתי שהבעיה נחה מתחת לסדין. ניסיוני
הרב באנשים חולים מנע ממני מללטוש מבטים.
נכנסתי למטה בלי לומר דבר. עדיין היה לי קשה העניין עם אדון
רוזנטל,ובאותה שעה גם רציתי לקרוא בספר שלי. אך הוא פתח
בשיחה.
"בן כמה אתה נער?"- הבטתי בו מופתע- רוב החולים לא מפתחים
שיחות.
"87" עניתי מקווה לחתום את השיחה בזאת. מסתבר היה שלדייר החדש
היה רעיון שונה.
"כל החיים לפניו- ספר לא קל" - הפעם הוא הצליח לעורר אותי.
מעודי לא פגשתי אדם שקרא ספר זה, כבר אמרתי שהסתובבתי בחברה
נאורה.
"גם מומו שיקר בנוגע לגילו -הוא ילד מבריק" - הוא מכיר את
הדמויות, רעד חלף בגופי.
"גם אני דיי מבריק" אמרתי בעוז.
"אתה אולי מבריק אבל גם חוצפה ועזות רוח לא חסרות לך" הבחנתי
בשעשוע שבעיניו אז המשכתי- אחרי הכל הייתי ילד חוף וגלים
שהסתובב ברחובות. מן הסתם אלו היו תכונותיי. "אני מבריק , חצוף
,עז רוח, ונוטה למות".
השרתי מבטי לראות כמה רושם עשה עליו הדבר, פרלואי היה האדם
הראשון אחרי הורי ששמע מה שאמר הרופא לפני ימים אחדים. להפתעתי
הרבה השעשוע לא פג מעיניו. ותגובתו נעמה לי. אך הוא לא דיבר
עוד ופנה לישון.
מהר הוא נרדם. השנה גרפה את השעשוע שנחרט בעורו והשקט מסביב
הורה לי לחקור את פניו. צעיר היה יחסית לחולים הקשים. פניו היו
נאות אך עורו נראה שרוף בצדדים כאילו משהו מכרסם בו מבפנים.
מסביב לעיניו היו קמטים עמוקים וחזקים. אפו נראה כלא שייך
מתבלט בחדותו וביושרו. מידי פעם בפעם חלפה עווית על פני הבחור
הישן וגרמה לו להראות צעיר מכפי גילו.
נראה היה שאז התחיל לחלחל בגופי נוזל שהיה נדיר מאוד, נוזל שלא
חילקו באינפוזיה, שמחה.
הרגשה חדשה זו הבהילה אותי, ולכן בשבוע הראשון לא נענתי
לשאלותיו ולדיבוריו.
עד שהגיע לילה אחד. שמעתי את מיטתו חורקת תחת כובד גופו והנחתי
שכמוני וכמו רבים מהחולים, גם הוא לא מצליח להירדם- מפאת כמות
השנה שיש לנו במהלך היום רובנו ערניים בלילה.כיסיתי ראשי
,השארתי חריץ, והבטתי.הוא התהפך במאמץ רב ונראה היה שרצה להשיג
משהו. את ידו הבריאה מתח עמוק מתחת למיטתו והתחיל שולף משם
באיטיות עצם מסוים.לאט לאט הפך הדבר למשהו מוכר . מוכר בצורה
כואבת . כמו חלום שחולמים ונזכרים בו רק אחרי חודשים.
הפחם השחור הונף והבד המשובח התחיל להתמלא בשרטוטים ורישומים.
הזדקפתי כמו בלי משים. התקרבתי עד כמה שמצבי אפשר לי. במעומעם
אני זוכר שהוא שאל אותי אם אני מתעניין בציור, בפה יבש השבתי
שלא, ואז כמו אבן ברזל שנחתה ומחצה את לבי או כמו אגרוף קר
שנאחז בקרבי, התקפלתי לשניים ונשברתי לחתיכות קטנות שהתפזרו
בכל החדר. אמרו לי אחר-כך שהתעלפתי אבל זו הגרסה שלהם. פרלואי
אמר לי שהתיאור שלי הרבה יותר אמין ומדויק. אך הקשר בנינו לא
היה טוב בהתחלה. זה התחיל כקנאה ומהר מאוד הפך לשנאה.
  הדרך בה אחז במכחול, הצורה בה רשם, הכל היה שנוא ומוכר עד
כאב. והוא לא הבין כשמצא את ציוריו בוקר אחד מפוזרים וחתוכים
לאורך המסדרון. זה לא היה מבצע פשוט בשביל נכה כמוני.
אך עם כל שנאתי, היה בו משהו. אולי עצם זה שהוא היחיד שהבעת
שעשוע ושחוק חלפה על פניו עדיין במקום זה, אולי עיניו השקטות
שנראו תמיד כאילו מביטות הרבה יותר רחוק מעיניהם של דיירי
המקום. ואולי היה זה העניין שהפגין בי.
ויום אחד אזרתי עוז והחלטתי לשאול לשמו. הוא ענה ולא הוסיף.
סקרנותי לגבי איש זה גברה.
אך לא יכולתי לפתוח אתו שיחה בדרכים רגילות מאחר ושנינו ידענו
מה עוללתי לציוריו. אז שאלתי אותו למה הוא במיטה השלישית ומתי
הוא עומד למות. ישיר למדי אני יודע במצב אחר לא הייתי עושה את
זה. כשהנחתתי את השאלה הזו הוא היה בגבו אליי . במאמץ הוא
הסתובב. עיניו היו חודרות והתכווצתי תחת מבטו. " אני מתכנן
לחיות כמה שאפשר"- ומיד הסב את זה אליי.
"כמה זמן אתה מתכנן לחיות?"- שאל בשקט.
"אתה יכול לצייר."-עניתי לו- "לא הרבה".
זה נכון. אני עומד למות. ככה אמר הרופא . השיתוק שהחל מידיי
ורגליי, יעלה לאט ובהדרגה לעבר מותניי והלאה עד אשר יגיע למוחי
וישתק אותי לגמרי.
"אני אהיה הדייר הבא במיטה שלך"-הוספתי.
פרלואי הביט בי באחד ממבטיו שלמדתי להכיר, אני זוכר כמה מוקסם
הייתי בפעם הראשונה כשהבחנתי בשלל ההבעות החולפות במהירות על
פניו. " אתה לא הכי אופטימי" זרק לעברי.
"אני בכלל לא"- גם לא הייתה לי סיבה להיות.
איני יודע איזה צירוף מיקרים נדיר היה זה שאותו יום בא לבקרני
בפעם הראשונה אחד מהילדים אתם נהגתי להסתובב. הוא אמר שלפני
כמה ימים הגיעו הדיירים החדשים לבית הורי. והם מצאו שם באחת
הפינות ערמת ציורים . הם חשבו שהציורים מאוד מיוחדים ולא רצו
לזרוק אותם. הם תלו אותם בחוץ בתקווה שמישהו יראה ויחזיר
לצייר. הוא ראה את זה ונזכר בי, לכן בא.
זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שהורי עברו דירה, זו הייתה הפעם
הראשונה שראיתי את רישומי שנית וזו הייתה הפעם הראשונה מאז
שהגעתי שבכיתי.
אני מניח שהבכתי את חברי והוא מיהר להסתלק.
נשארתי לבדי עם ציורי הנשכחים וזיכרונות חיי הקודמים. כמעט
לבדי .
ומכאן הפך פרלואי למושיעי. אסוף ברחמי העצמיים לא הבחנתי
בפרלואי שבכוח אדיר קירב את המיטה האחרונה אליי. הוא לקח את
ידי חסרת התחושה, עיצב את אצבעותיי והניח בה עיפרון מיותם. "
עצום את ענייך" -ביקש. עשיתי כדברו. רעדתי בחוסר אמון בזמן
שידיי שוררו בשמחה.
לרגע קט יכולתי להאמין שאני מצייר בשנית. רגע זה הספיק כדי
להוציא אותי מבכיי המתמשך וקסמו של רגע זה לא פג גם אחרי
שפקחתי את עיניי והתעוררתי למציאות של חיי.
זהו, מכאן כבר זה היה פשוט מאוד. אך ככל שהתמלאה נפשי מהגיגיו
וחברתו של פרלואי כך גופי התאבן מיום ליום. וכך גם פרלואי נאכל
מבפנים.
הרבה היינו מדברים על כל החיים לפניו,- נהנים מהאירוניה
המצוירת שם על החיים, משווים עצמנו לגיבורים,מסיקים מסקנות
ובעיקר מעבירים את הזמן.
ככל שהתקרב פרלואי אל מותו גבר רצונו לחיות. מעולם לא הבנתי את
נהייתו הבלתי מתפשרת להמשיך בחיי הסבל שנגזרו עליו, עד שיום
אחד הוא טרח להבהיר לי את עמדתו בנושא.
ראשית הוא לא סובל כל-כך.טענתו הייתה שמצבו הנפשי של האדם הוא
הקובע את גודל סבלו ולאו דווקא מצבו הגופני. ודבר נוסף היה לו
לפרלואי , סיפורו האישי- על נערה צעירה ויפה שהרתה ממנו, ועל
סיפור האהבה שנגמר ונותק עם פציעתו בתאונת הדרכים. הילדה אמורה
להיות בת ארבע עכשיו. מהבחורה הוא אינו מצפה לכלום אך  הוא
מחכה לביתו שאולי כשתגדל ותתחיל לשאול על אביה היא תגיע אליו.
פרלואי מת חודש אחרי שסיפר לי על כך.הייתי אתו כשנפטר.
עכשיו אני במיטתו אבל אני לא מרגיש כל כך ריק.
וגם לי כבר אין תוכניות למות כל-כך מהר. אני מחכה לאותה בת כדי
לספר לה איזה אדם היה אביה.
ביקשתי ממתנדבת לכתוב מה שאני רוצה לומר וזה מה שיצא. על מיטתי
ביקשתי להשאיר את המחברת עם הסיפור ושלט על המיטה שיישא את שם
פרלואי- אני יודע שעוד מעט אתאבן ולא יוכלו לתקשר איתי. מידי
פעם מגיעים אנשים שמעיינים במחברת. אני כבר לא יכול לזוז כל-כך
. אני מונח על המיטה ומביט בחלון. הורי באו לבקר אותי לפני
שנתיים. ועכשיו אני במצב שהדיבור קשה עליי והמתנדבת לא מצליחה
להבין אותי כמעט.
המחברת שלי הסתיימה.


אני מביטה בו , הוא כבר לא ילד אבל יכולה עדיין לראות את הנער
הצעיר שהיה פעם. המחברת פתוחה על ברכיי כמו בכל פעם שאני מגיעה
לבקרו. בלבי קראתי לו מומו. הוא מביט כל היום החוצה משקיף.
איני יודעת עד כמה הוא מודע לכך שהצליח להשיג מה שרצה
הוא מביט והשמיים נפרשים תחתיו וכל חייו לפניו.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 19/10/01 19:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קיט קט

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה