קמתי בבוקר, כמו תמיד.
צחצתי שיניים, שתיתי קפה, עישנתי סיגריה.
וגבריאל ואביב צעקו לי מתוך הורידים שהם לא מצליחים לצאת.
פשוט לא מצליחים.
אז מה לעשות עכשיו? מה עושים?
המשכתי להסתובב עם אמנים בורידים.
כל השירים, אלף צינורות, אדמה נפתחת, אלוהים לא מוריד אהבה
וגשמים.
הם שרים לי כל היום במוח. כל הזמן הם שרים ושרים!
והשירים שלכם חודרים לי לעצבים. אתם מתעלקים לי על הורידים.
אחרי כמה חודשים הם חדרו לי ללב.
אספו אקדחים וסכינים. בנו חומות ותותחים ענקיים.
התבצרו לי על הריאה השמאלית והתכוננו להתקפה.
ואני, מה בסך הכל ביקשתי? קצת שקט. קצת שקט.
אבל הצינורות חדרו וחדרו, והדם על הים המשיך לרדת לי
מהורידים.
ירחים במזל עקרב עשו לי שלום, ושלי ומיכל עם כל הדכאונות
והמכתבים.
ואני, מה בסך הכל ביקשתי? קצת שקט. קצת שקט.
אבל אביב המשיך לשיר בקול צרוד, אני צריך אותך,
וגבריאל התחיל לשבור את כל הרהיטים והחפצים.
ואני התיישבתי בסלון, הנחתי את הרגליים השבורות, ועצמתי
עיניים.
הנה הם באים, וחודרים לי ללב.
אז הביאו את הציירים, שיציירו אותי בצבעים חדשים.
מוקדש באהבה אין סופית לגבריאל בלחסן ואביב גדג' |