בו ברגע שאני מצליח לתפוס אפרסק, העיר קוראת לי בשמחה.
אני מסתובב ורואה אותה מתפרקת באושר.
אני רץ  אליה, מתחנן שתפסיק עם המשחק ותחזור לעצמה.
השמיים זועקים לי שאמשיך "אתה ורק אתה יכול לעצור את זה" הם
בוכים...
"אבל יש לי אפרסק ביד" צעקתי במרור, "מה אני כבר יכול לעשות,
אתם לא שפויים" צרחתי בכל כוחי ונפלתי על האדמה הסחוטה  לפתע
רועד מפחד. "אני לא יכול ... לא יכול.." עניתי בחולשה והרוח
סטר לי "אתה פחדן ושפל, אדם חלש ...  העננים   מקוננים את
בריאתך...

הלילה ירד ונעלתי את הדלת, הגג נפל.
רציתי לתקן אותו, מאז שהתחלתי לגור פה  רציתי לסדר את הבעיה
המטרידה.
ואז שוב הוא בא עם העיניים השקופות.
ועם הפה הזה, המבחיל ... מריח מאוויר נפול.  
בגללו סבלתי בלילה, כל הלילה עד הבוקר.

עכשיו אני שוכב במיטה בבוקר מוזר זה, והעיניים שלי שורפות.
האפרסק עדיין ביד.

חסר פחד הגעתי לחוף הים, והסתכלתי על השמש והיא כעסה וסטרה גם
כן.
עצבני שתזזיות פניו מתנדנדות  קפצתי למי הים התכולים, שוטף
מעצמי את ריח האפרסק ... "מה אמרת לי אתמול?" אני שואל את
תודעתי "אלוהים זה אני?"
זה לא הזמן להיכנס לתהום האמת עכשיו, עכשיו זה הזמן לצלול.

מים קפואים רותחים צמחו בזמן אל מעל ראשי הדואב וכיסו אותו
בניקיון הלילה המתועב, צלילים עמומים במים רדודים.
מוחי נתקל בבעיה, אלמוג קטן וירוק חושבני, השתובב בחולות
הרטובים לנצח, משתעשע עם סוס ים ורוד, את כל זה עוד הבנתי, איך
שהוא רוצה, אין לי בעיה עם גזעים.
אבל אני לא מוכן לקבל את זה שאלמוגים משתעשעים!
מה זאת אומרת? הנפל על ראשו הוא זה? אינו יודע את סוגיית
הדומם?

בועות, בועות בועות מקפצות מעלה, אל האור.
ואני, עם האלמוג ביד אחת והאפרסק בשניה, מטפס בין הזרמים
הנוחים אל על ואז הדף כעסו של הרוח מפיל מכתפי את סוסון הים
הורדרד חזרה אל המים הכתומים .
"תודה!!!" צרחתי עליו.
"חייב לך אחת" מלמלתי והתקדמתי לעברו של החוף השומם.

גירודים וכאבים קטנים בחוף השומם.

"ומה יש לך לומר? " נפל פי אל האפרסק, מלקק את קליפתו
המחוספסת.

"אתה שם!, חכה רגע!"  רצתי לעבר העיניים השקופות, מרחוק נדמה
שהן בכלל חומות.
"לעזאזל שועלי הערבות המקפצים סתם!"  הן שחורות בכלל.
איך נגמר הסיוט? בעקירה ברוטלית של שניהם?

"שוב אכזבת אותי" אמר הפה המבחיל, נראה שכינים נפלו משיניו
הזהובות.
אלו התופים, רק הם מסוגלים להפוך צבע עיניים בפחות משעתיים.
התופים לעולם אקראיים, הם יודעים שלא כדאי להם להסתבך.
אבל אני אכזבתי אותו? "למה אתה אחריי?" הצגתי לו את האלמוג
בראווה.
הוא זרק אותו אל החול בעצבנות, ואותי גם.

ואז הוא עשה מעשה שביתק את כל עצביי הפועלים.

הוא לקח לי את האפרסק.

אפרסק יקר, לאן הלכת? איך אוכל להמשיך לראות את הדרך הלאה ?,
מה יהיה עלי עכשיו...

הדמעות באו לבד, כמו בדרך כלל.
ואיתם גם ידו הגדולה והשעירה של האיש עם עיני הזיקית.

"לעולם לא תראה את האפרסק שלך יותר" רקם הזיקית והמשיך "אלא אם
כן לא תאכזב הפעם" ירק לחול הבוער  מה שנדמה ככינה או שתיים.
"מה אתה רוצה ממני זיקית?" התעצבנתי ושכחתי את הנימוסים
הבסיסים של דיאלוג עם ישות שכזו, וכשנזכרתי, אני יכול להבטיח
שביצעתי אותם בדיוק כמו שצריך :
1)לשפשף בבטן עם שלוש אצבעות.
2)לשלוף את האיבר.
3)למרוט את שיערות הביצים עם האצבעות הלא תפוסות עד שתישאר
פלומה בגודל של חרצן זית.  

הוא ראה את המחזה וצחק צחוק מלא כינים.
הוא התיישב על החול וגם כן עשה את אותם צעדים, אף יותר מדויק
ממני, הנבלה.

הוא לא הפסיק לצחוק גם כאשר נעלמתי חזרה בביתי עם האלמוג
המשועשע והאפרסק שהצלחתי בעוד מועד לחטוף מידיו הגדולות
והשעירות .

ככה זה עם זיקיות, פשוט צריך לדעת באיזה צבע להאכיל אותם.


אבל גם אי אפשר לטעון אחרת שדווקא במקרה הזה, אני יצאתי
המטומטם. למה? הרי שכמובן, עקב בריחה עם שני עצמים חשובים ואי
ראיית מליקת השיערות של הזיקית (סתם כי יכול היה  להיות מרנין)
הזיקית בוודאי ביצע את היכולת המיוחדת שלו לזהות שיערות ביצים.

הוא בטח כבר זיהה את שלי, כי השארתי אותם שם, מטומטם, חייב
לרשום איכשהו שלא ליפול שוב לבדיחה חובבנית שכזו.


טוב אבל עכשיו אני בביתי החמים, שותה שוקו וצוחק לחלון.
רשמתי לעצמי יותר לא להתעסק עם זיקיות.


סוף טוב?