זה נגמר?

אתה שואל, ואני לא יודעת אם אתה מחכה לתשובה.
אני במדבר שלי, בין החולות שלי והמכתשים, ואתה אי שם בצפון,
אני מציעה להפגש באמצע, אבל אתה מעדיף את המרחק.

ואתה אומר שאין דבר כזה ידידים.
ולי רצים עכשיו בשחור לבן כל הרגעים הגדולים שלנו, ובעיקר
בעיקר, כמה שיפה לך צבע כחול אבל הכי יפה לך בלי שום דבר.

ואתה אומר שכבר ניסינו וזה לא עבד.
ואני רוצה לתפוס לך את היד חזק חזק, ושתלטף לי את השיער כאילו
שאני בובה מחרסינה שהולכת להשבר.

ואתה אומר שזה או ביחד או כלום, אז זה כלום.
ואני מתכננת את הבריחה הגדולה שלי לעבר כל החלומות הגדולים
שלי, ולא מבינה איך הדמות שלך הולכת ומטשטשת מהם.

ואתה שואל,

זה נגמר?

ומה עובר לך בראש בלילה מוזר שכזה, שרוח קרה נושבת מעליך?
מה עובר עליך, ילד יפה שלי, שהלכת לי לאיבוד לפני שנה כשנגעתי
קרוב מדי?
ולמי שייך הקול השקט והעצוב הזה בצד השני של קו הטלפון המקוטע
שמחבר בינינו?

ואני יכולה עכשיו להבטיח לך את הירח והכוכבים.
אבל במקום זה אני בוחרת את בדבר היחיד שמכבד את הקשר שלנו.

אני שותקת.

הגיע הזמן לבחור.

והגיע הזמן שזה יהיה תורך.