אני מכיר אחת, דווקא בן-אדם טוב, אבל אומרים עליה שהיא חייה
בעולם משלה. יש לה מין תיאוריה שכזאת על אנשים רעים. אנשים
שצצים משום מקום וכל מה שהם רוצים זה למרר לך את החיים, כל מה
שטוב לך, הם ייקחו.
נגיד, אתה לומד הרבה לאיזה מבחן חשוב. אתה קם בבוקר ואומר
לעצמך וואלה, המבחן הזה שטויות, מאה בלי בעיות. אתה הולך
לכיתה, המורה מחלקת את הטפסים, ואומרת לא להתחיל עדיין את
המבחן. אתה בוהה לך בחלון, פתאום אתה רואה אותם. שני גמדים
כאלה, נראים כל-כך טובים וחמודים כאילו לקחו אותם מתוך אגדה.
אבל אתה יודע למה הם באו...  אתה נלחץ ומתחיל להזיע. אתה מתחיל
את המבחן, קורא את כל השאלות עד הסוף, כמו שלימדו אותך, ומתחיל
לנסח לעצמך תשובה בראש. המילים מתבלבלות, אתה מנסה לענות על
שאלה אחת ובראש רצה תשובה לשאלה אחרת. אתה עובר לשאלה הבאה,
אבל גם עליה אתה לא מצליח לענות. אתה אומר לעצמך "אני יודע את
זה, אני יכול לענות על זה", אבל אין כלום. כאילו מה שלמדת במשך
שבוע שלם, פשוט התעופף מהראש. אתה יוצא מהכיתה בעצבים, הולך
הביתה, טורק את הדלת בחדר. "הגמדים המזדיינים האלה, תמיד הם
חייבים להרוס!" אתה חושב. אתה מתפשט, נכנס לאמבטיה חמה ונרדם.

שבוע אחרי, אתה עובר עוד פעם על החומר בכיתה, הפעם אף אחד לא
יהרוס לך. שעתיים עברו, אתה כבר בדרך הביתה, חיוך סוס מרוח לך
על הפנים. אתה מאוד גאה בעצמך. זה לא שהם לא באו הפעם, הם באו,
וראית אותם טוב טוב. אבל ניצחת אותם. ידעת שאתה בן אדם טוב,
ושאין שום סיבה שבעולם שמצדיקה שכמה יצורים, שמגיעים לברך שלך
רק בקפיצה, יהרסו לך, בן אדם טוב שכמותך, את התוכניות.