כשהתעוררתי, המזרק עדיין היה עמוק בתוך הוריד.
עצמתי עיניים וניסיתי להזכר בכל מה שעבר עלי בשעות
האחרונות...

יושבים באמצע הלא-כלום, במרכז המדבר. מישירה מבט אל האופק,
נותנת לעצמה להבלע במרחבים האינסופיים, מתמוססת אל תוך השקט
הרועם.
מרגיש איך עם כל מבט בעיניה, עם כל גל של קולה המלטף, עם כל
מגע קל של ידה הרכה, נכנסת המחט עמוק יותר ויותר אל תוך
הורידים, שכבר עומדים להתפקע מן הרעלים הזורמים בתוכם,
ומעבירים בי ויבראציות לא רצוניות.
יושבים שם - אני, היא, ואלפי הכוכבים שעוטפים אותנו, כל אחד
כמו נוצר במיוחד בשבילנו.
בשבילה.
היא לוחשת מילים רכות, נעימות באזני, על מנת להאיץ את זרימת
הרעלים. מרגיש איך לאט לאט ההרים סביבנו סוגרים עלי. מבין שכעת
לא אוכל יותר להשתחרר, אני נתון כולי לחסדיה.
והיא כל כך יפה, כל כך רכה ותמימה, ואם כבר להיות נתון לחסדיו
של מישהו, עדיפה היא בהרבה על אלוהים.
הרמתי עיניי אל עבר השמיים, מנסה לתפוס כמה שיותר כוכבים אל
תוך עיניי, בשביל שאוכל להעניק לה לפחות אחד.
כאשר השבתי את מבטי אל הקרקע, היא כבר לא היתה שם. כמו התפוגגה
עם הרוח, והותירה אותי להתבוסס ברעליה.
נרדמתי...

שלפתי בזעם את המזרק מתוך היד המוגלתית, הצמוקה, והשלכתי אותו
בזעם.

יותר את לא תכשפי אותי