השעה 11:32 בלילה, הרכבת האחרונה הביתה, אני ממש ממהרת שהיא לא
תברח לי אחרת הלך עליי. אני מספיקה לעלות, מתנשפת, עם תיק גדול
על כתפיי, שמה לב שעיניים מסתכלות עליי. תופסת את מקומי בשקט.
אני מקבלת מבטים מוזרים מאחד הנוסעים, הקרון נראה ריק למדי,
ומשהו באינטואיציה הפנימית שלי מריח לא טוב. אני נורא רוצה
לקום ולעבור לקרון אחר אבל האווירה המוזרה כאילו כובלת אותי
למקומי. האדם שישב בקרון ניגש אליי, נעמד מולי, מסתכל בעיניים
בוהות ושואל "יש לך אש?" במבטא רוסי כבד ואני מבחינה בסיגריה
המבצבצת מבין אצבעותיו הגסות. "כן", אני אומרת ומגישה לו את
המצית שלי. לא תיארתי לעצמי שכך הוא יעשה. הוא הצית את הסיגריה
והגיש לי את המצית בחזרה. הסתכלתי עליו במבט תמוה ואמרתי
בנימוס: "סליחה אדוני, זו רכבת, אסור לעשן פה, זה מפריע
לנוסעים אחרים." מסתכל עליי במבט כאילו השנייה הזו ירדתי
מכוכבת לכת מאדים. "לך, זה מפריע?" עניתי לו שלא, גם אני מעשנת
אבל לא ברכבות. "אז על אילו נוסעים אחרים את מדברת?" ענה לי
בתוקפנות מבהילה, שתקתי. הרכבת עצרה ועלו שני נוסעים לקרון,
משוחחים בינם לבין עצמם עד שמבחינים במקרה המוזר שנגלה לעיניהם
המתפלאות. "סליחה, אדוני אתה יכול בבקשה לכבות את הסיגריה? זה
לא מקובל, זו רכבת", אמר אחד מהם. איש שנראה בגיל העמידה,
דווקא מצא חן בעיניי. בעוד חברו מתחיל להשתעל הברנש המוזר תקף
"למה מה קרה?" בצורה בוטה ומזלזלת כאילו פגעו בכבודו, ואיזו
זכות בכלל יש להם לבקש כזה דבר. האיש ענה ש"זה מעשה לא מקובל
וזה מפריע לשאר הנוסעים ברכבת." "הבחורה אמרה שלה זה לא
מפריע!" הפציר באיש. "אבל לי זה כן מפריע!" אמר. בעוד מתווכחים
השניים ביניהם, חברו של האיש מקבל התקף אסטמה, נופל ארצה
ונחנק. האיש נבהל, רוכן אל עבר חברו. "תראה למה גרמת!" צעק.
"אני הייתי פה קודם! אתם לכו לקרון אחר!" האיש התחיל לצעוק.
"אי אפשר ככה! איפה הסדרן ברכבת? איך אפשר להעלות אנשים כאלה
לרכבת? זה מסכן את הציבור! איזה מין אנשים יש במדינה שלנו?"
הברנש המוזר התחיל לדחוף אותו ולצעוק, עד ששלף סכין מכיס מעילו
ושיסף לו את הגרון. הדם שלו השפריץ לכל מקום ברכבת. לחתוך בן
אדם בעורק כל כך ראשי זו מזרקת דם בעוצמה אדירה. כל החולצה
הלבנה שלי נצבעה באדום וחשבתי לעצמי שאדום הרבה יותר מחמיא לי
מלבן.