אתמול בלילה כשהייתי אצלה היא שאלה אותי איך זה שסקס הוא תמיד
אהבה,
עד שזה מגיע אליו.
הסתכלתי עליה, וצחקתי.

אנשים באוטובוס הם תמיד כל כך חד גוניים. אני מוכנה להישבע
שהאישה הזו מאז ומתמיד היתה פה בדיוק, במושב האמצעי הימני ליד
החלון. היא בטח גם אף פעם לא בכתה, או ביקשה סוכר מהשכנה, או
קראה ספר, או הלכה לשירותים. אני די בטוחה שעגילי הזהב שלה
נתלו שם מעצמם. אחרת, איך אפשר להסביר את הפרצוף האטום הזה?

לפעמים עולים בי לבטים בנוגע אליו. מה אני אמורה לדמיין כשאני
מדמיינת אותנו. האם זה בסדר להזות אותו באמצע הופעה של אביתר
בנאי, עומד ליד הרמקולים. והאם זה בסדר שהריח של שבת שמור רק
לו. למה ימי שישי תמיד חמים מדי בצהריים, ומה זה אומר עלי.
הייתי מצלצלת אליו לשאול.

אין פה שום זכר לחיים, אפשר כבר לקבוע. כולם כמוה. פנים בכיוון
הישיבה, עיניים זהות, ידיים חסרות מעש או עסוקות מדי. למה הם
כולם מאבדים כל צלם אנוש מרגע שהם נכנסים לכאן. בטוח יושבים פה
כמה שהחיים שלהם שווים שיחה אחת לפחות. אז קדימה, תתעוררו.
מתישהו כבר לא תהיה בלימה שתקפיץ אתכם בבהלה, רק כדי שתריסי
העיניים שלכם יסגרו שוב באיטיות מעושה.
זה שלפני לא באמת מנסה לישון, הוא רק מנסה לברוח מהסיטואציה של
הרבה אנשים מתים ביחידה נוסעת אחת. כל כך משעממים.
העיר הזאת פשוט משעממת, אני חורצת, ומתרווחת.

בהליכה על המדרכה היפה הזו הכל מובן. נראה שהתכלית דומה לשמש.
יש משהו שבזכותו אנחנו חיים, אבל לאנשים פשוטים כמונו אסור
להישיר אליו מבט כדי לא להסתכן בעיוורון. אז יש אנשים שמנסים
בכל זאת, וממשיכים להסתנוור, ויש אנשים שמרככים את המציאות עם
משקפי שמש.

(פעם מישהו, לא משנה מי ומתי, אמר לי שהוא מפחד לכתוב. העובדה
היא, שאני מסוגלת להבין אותו עד הסוף. בשביל להתגבר אני נותנת
לזמן לעשות את שלו. אני סבורה שאם רעיון שכב אצלי שבועיים,
הזמן פוסק לטובתו והוא בלי ספק ראוי להיכתב.)

אז אם מינוס הוא נמוך יותר מאפס, אולי זה שאני רוצה לחזור
להיות ילדה קטנה יותר גרוע מלרצות למות, ולהיות כלום.  
מה כל כך מפחיד בפחד, תגידו לי? על אבולוציה שמעתם? אתם באמת
רוצים לנסוע כמוהם? חד מימדיים, עייפים, מסוחררים מסיבוב וחצי?
דמיינו לכם מצב שתראו את המוות, וכל מה שתעשו זה לשבת ולבהות
בנקודה בחלל. זה לא קצת יותר מפחיד? תפחדו, תפחדו, תחיו.