פסעתי כמו בכל ערב בסמטה האהובה עלי ברחוב קטן וצדדי בתל אביב.
אם היה זה ערב מיוחד, הייתי הולך לים.
אך ערב זה היה רגיל כשאר הערבים. לאחר ארוחת ערב קטנה במסעדה
שליד הפארק, שבו היה אפשר לראות מדי פעם את גב' גולדנהנד הזקנה
והחמודה לוקחת את הפודל הקטן שלה לטיול היומי. או את הילד הקטן
ג'וני ווימבר שרק עלה לארץ עם אמו כשהוא הולך לטיול קטן.
כן, ערב רגיל ולא מיוחד.
הייתי עכשיו ברחוב שבו היה פאב קטן - בדרך כלל ריק מכל אדם חוץ
מיוסי - הבר מינן הבודד שמחכה למישהי האחת והיחידה שתבוא, אך
בידיעה שיהיה רווק לנצח.
רציתי שמשהו מיוחד יקרה, איזשהו שינוי קטן בשגרה המאוסה שאותה
חייתי כבר שנתיים שלמות. רציתי שמשהו מרגש, אולי הרפתקני, אולי
אפילו רומנטי יקרה.
אך ללא כל תקווה, הסמטה נשארה ריקה מאדם. מדי פעם חתול קטן
שטעה בדרך היה רץ בין הפחים המרשרשים.
אך כשהסתובבתי בחזרה לדירתי הקטנה ראיתי אותו. היה שם אדם אחר.
היה נראה שטעה גם הוא בדרך, כי הוא היה לבן כסיד ומבוהל.
"צריך עזרה?" שאלתי. "אמם... אני נאבדתי, אני לא יודע איך
הגעתי לכאן..." אמר במבטא בולגרי מבוהל. "אני יכול לעזור לך,
בוא איתי - אני אוביל אותך לרחוב הראשי."
"הו, תודה רבה לך אדוני!" קרא בשמחה, "איך קוראים לך?" "ויקטור
לבינסקי."
הובלתי אותו לסוף הרחוב, בדרך ניהלנו שיחה ארוכה ורבת פרטים.
כל אחד על חייו של עצמו. ויקטור סיפר לי שהוא עלה לארץ
מבולגריה כדי לשנות את החיים שלו. כדי למצוא את המישהו (הוא
היה הומו) שישנה את חייו. סיפרתי לו שאני עליתי מבריטניה
כשהייתי בן 10, הורי נרצחו ע"י מתנקש, הם היו פוליטיקאים.
הגענו לכביש הראשי והסברתי לו איך מגיעים לבית המלון שהוא ישהה
בו, אך לפני זה הזמנתי אותו לשתות משהו בדירה שלי. משהו בו
סיקרן אותי.
עלינו לדירה המקומטת והקטנה שלי ומזגתי לנו קצת שמפניה.
כשהתיישבתי ליד השולחן הקטן והמתקלף באמצע הסלון הקטן והלא
מיוחד שלי. "אז..." פתחתי, "אז..." השיב ויקטור בלי הידע לאן
להמשיך.
"וואו... ויקטור, אתה יודע שאתה הבנאדם הראשון שבא אלי לדירה
כבר במשך שנתיים שאני גר פה?" שאלתי בציפייה לפתח את השיחה.
"אתה לא יוצא הרבה אז... בבולגריה, כשהייתי יוצא לפאב המקומי,
הייתי תמיד מוקף בנות... אבל אני לא רוצה בת..." אמר באכזבה.
ואז, בבת אחת, ראיתי את פניו בשלמותם בפעם הראשונה. ואלה פנים
היו אלו. כאילו עוצבו ע"י מלאכים, אף כפתורי וחמוד, פה - לא
גדול מדי, אך גם לא קטן מדי. עיניו - ירוקות ועמוקות, שהשתקעו
בפניו הלבנים והמושלמים.
פתאום התעורר בי יצר. לגעת, ללטף, פשוט להושיט יד - כאילו אין
מחר. כאילו אנחנו היחידים בעולם. הוא התקרב אלי, ליטף את פני
בידיו הרקות...
התקרב עוד... עוד... עוד...