וכך אני רואה אותך
בסופו של דבר.
הולכת אותי שולל ביופייך,
גררת אותי לים של מישברים,
ללא עוגן או מצפן.
הן לא ידעתי אהבה לפנייך,
לובן השועה שלך פעם בכל אורחותיי.
גבתך -  ממני והלאה,
ולא אנחלך גם בליל.
כלו כל הקיצים,
קורבן אדם אני בהרהוריי.
בתחילה היית לי כיין נתזים, חזק ומתוק;
וכבוא הסוף נותר בכוס אך גימור מריר.
דבר לא יסיר דמותך ממני,
אף לא כישורו העצל של הזמן.
ידעתי רתת לבב בקרבתך,
ורוד רקפת עשני עבד לעולם.
ובכאבך היתה למים מלוחים נשמתי,
דום פיך -  לאבלי.
את היא הלא נודע שמעבר לכוכבים,
פת אל טמירה.
כפור ליבך מחה אוני,
לשווא ביקשתי זהב שוטים.
וטרם נמוג קול צעדייך,
לגלים הסוערים החוזות עינייך,
ובשרי לי כאבן ריחיים הסבה לדשדושו של חמור.
תר אחר לחם אחר,
ואין בשר לשובע.
גופי ונפשי נשמו בלכתך,
עולם אבוד את לי.
אני אורובורוס הבולע את זנבו
ורוחי אלמנת היין, הנמשים, צווארון חתוך;
הזיכרון קבור תחת גלעד שאין לשוב אליו.
וכך אני רואה אותך בסופו של דבר.