[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלון סומק
/
אינקוגניטו

הוא נשמע קצת יוצא דופן כשאספתי אותו באותו ערב. מוזר, מנותק,
לא שייך לסביבה. כאילו, ותסמכו עלי כשאני אומר את זה, שהוא
בורח ממשהו. היתה לי הרגשה שאותה הסעה תהיה מעניינת במיוחד.
    אני נהג מונית, כבר 27 שנים בעסק. הסעתי אנשים בכל רחבי
החוף המזרחי, אנשים מכל המינים והסוגים, ורובם, אם לא כולם,
היו שופכים את ליבם והשק המכביד על שכמם לפניי, או בעצם לגבי,
מאחר שהלקוח יושב במושב האחורי. פיתחתי חוש לכל מיני ברנשים,
ואני יודע רק מלהעיף מבט קצר בעיני הקליינט שלי במראה המרכזית
אם הוא הולך להתוודות  ששכב עם אשתו של הבוס, או להתלונן על
הרפורמה הכלכלית החדשה, או לשאול אם אפשר לעשן ברכב ולהנמיך
בבקשה את  "הג'ז המזויין שיוצא מהרדיו". אני קורא אותם לא פחות
טוב מכל שרינק, ואין זו שחצנות. זו פשוט עובדה. אני מזהה דפוסי
התנהגות כשאני נתקל בהם, ויכול לומר לכם מבעוד מועד מה יאמר
הנוסע הבא שלי רק לפי הבעת-הקול שלו.
    אבל הנוסע האחרון שלי לא השתייך לשום קטגוריה שאני
הכרתי.
    ליל ה-23 בנובמבר היה קריר כיאה וכיאות לעונה. בצד המזרחי
של העיר ניתן כמעט לחוש את החורף הממשמש ובא, מודיע על נוכחותו
במעילים עבים וצעיפים תוצרת בית וההבל המתאבך מפיהם של אנשים
כעשן מקטרת. סיימתי סיבוב נוסף והורדתי נוסע  שהספיק בשש עשרה
דקות ועשרים וחמש שניות לספר לי את כל מהלך חייו, ולמה לפי
דעתו הגיע לו טוב מזה. אבל נהג מונית הוא הרי פסיכולוג והמושב
האחורי ספה ניידת. או לקודרים שביניכם,  תא וידוי בתשלום
(למרות שמדי הכמורה לא יכילו את הכרס שהתחלתי לפתח). הלקוח
מדבר ואני מקשיב, מסכים לכל מה שיאמר. עסק ביש, זה המוטו שלי.
החיים הם עסק ביש.
    הורדתי אותו בפינת הרחובות וולף וג'ונסון, והוא שילם
במדוייק, כמו סוכן מס קפדן, בלי טיפ. עמדתי ללחוץ על הגז ולחפש
לי סיפור חדש, כששמעתי את הקריאה המצלצלת, הכל כך מוכרת: "היי,
טקסי!"
    העפתי מבט במראה הימנית, וראיתי גבר מבוגר, פניו חוסות
באפלולית הערב, מתקדם בכיווני. ודאי קליינט נוסף. השבתי את
מבטי לכביש שמולי, נהר האספלט האורבני. שמעתי את הדלת הנפתחת
מאחור, את חריקת המושב המקבל את גופו של האיש המתיישב, את
טריקת הדלת ומשב קצרצר של קור ומסתורין, וכל זאת כששילבתי
להילוך ראשון ויצאתי לדרך.
    "לאן, אדוני?" שאלתי. המונה כבר התחיל לתקתק.
    "לנמל," אמר הוא. "אתה מגיע לשם?"
   זקפתי גבות. "זאת נסיעה ארוכה," אמרתי," ואנחנו לא מקבלים
שיקים."
    "יש לי מספיק," הוא אמר. מעולם לא הפריעה לי העובדה
ששיחותיי עם הנוסעים שלי היו כמו שיג ושיח עם רוח רפאים בלתי
נראית בצידה האחר של המונית, אבל בנוגע אליו... היה לו קול של
אדם זקן, זקן ועייף. תשוש. אולי בורח ממישהו או משהו.
    "איזה ערב הביא עלינו אלוהים," אמרתי את משפט הפתיחה שלי.
בדרך כלל, למשפט הזה, כפי שאני יכול לומר מעשרים שנות נסיון,
יש תגובות מותנות: זהו משפט כוללני שאיננו מתייחס לשום עניין
ספציפי, אבל כל אדם מגיב עליו בהתאם לאופיו: איזה ערב? אני
אגיד לך איזה ערב! הלייקרס המחורבנים האלה! ליגה סוג ז'! או
'תה לא יודע כמה שאתה צודק, בדיוק הים קיבלתי החזר מס. נכון
שרק פה קורים דברים כאלה?
    אבל הנוסע החדש שלי לא הגיב ההערה הזו. זה כמעט ולא קורה
לי. האדם האחרון ששתק אחרי משפט הפתיחה שלי היה חירש-אילם.
ניסיתי משהו אחר.
   "עסק ביש, מה?" אמרתי. נכנסתי לכביש הראשי ועקפתי סמי
טריילר כפול שנהגו כינה אותי בכינוי שעסק באימי ובבית בושת
כלשהו. התמרון נעשה כלאחר יד, מראה, הגה וגז, השלישיה הנצחית.
    עדיין אין שום תגובה. העפתי בו מבט דרך המראה המרכזית,
וראיתי שעיניו נעוצות בחלון.
    "אם קר לך, אני יכול להפעיל את החימום -  אפילו שהוא עובד
רק כשמתחשק לו..."
    אבל הוא אמר, "לא, זה בסדר גמור."
    נסענו עוד קצת בשתיקה. צר לי לומר, אבל אינני אוהב שתיקה
רבה מדי. אני תמיד מחפש נושאים לשיחה, מזג האוויר הגיאוגרפי,
מזג האוויר הפוליטי,  עניינים אישיים, צרות, שמחות -  מה שלא
יהיה -  העיקר, דברו איתי על משהו. שתיקה היא מבשרת רעות, היא
שיעמום ודיכאון, היא פתח לרעה. וכולם יודעים שסערות קטלניות
באות לאחר שקט כבד.
    לכן, כדי להפיג את השתיקה (כלומר, במונית היה שקט. היכן
שנסענו, בעיר השוקקת חיים 25 שעות ביממה, הצופרים זעקו, אנשים
גילגלו סיגריות  ומסבאות עלו על גדותיהן), עשיתי נסיון נוסף.
    "רוצה לשמוע קצת רדיו?" הדלקתי את הרדיו החבוט, שבלי ספק
הופעל לראשונה מאז הימים העליזים של וייט ארפ ודוק הולידיי.
כרגע הצהירה אלניס מוריסט שאין זה הוגן להכחיש זאת. "אולי
תעדיף משהו שקט יותר..."
   "תשאיר," אמר האיש. קול עמוק, צרוד. אדם מעשן, יונק-עשב,
כמו שאשתי אומרת. "אני דווקא אוהב רוק."
    "כן?" אמרתי, מזדרז לקפוץ על המציאה. "חשבתי שאנשים
בגילנו מעדיפים מוזיקה מהדור שלהם, קנטרי ישן וטוב על נהג ביש
מזל וכאלה." אולי ההערה שלי היתה מעט פוגענית, אבל הוא הרי היה
מבוגר, וזו עובדה, לא עלבון. בסוף שנות השישים לחייו, הערכתי.
אני עצמי אהיה בן 50 באביב הבא -  ואז כנראה אצטרף למועדון
"גיל הזהב." אבל האם מישהו אמר להם פעם שהזהב הופך לעופרת, ולא
להיפך?
    "הגיל לא קובע את הטעם," הוא אמר.
    "אתה חושב?" חציתי צומת באור צהוב כמו טייס אקרובטיקה
מ"ציפורי הרעם". נהגי מוניות הם המהירים ביותר על הכביש, ואל
תיתנו לאף אחד לשכנע אתכם אחרת.
    "בטח שכן," אמר האיש. "זקנים מביטים רק בבנות גילם? אדם
יכול להיות חרמן עד הקבר, אם להשתמש בהשאלה. הגיל לא משפיע על
ההרגשה. רק על הזכאות לפנסיה."
    שמחתי על שהצלחתי סוף סוף להוציא דבר מה מפיו. קיוויתי
לגלות עליו פרטים תוך כדי שיחה. במקרים כאלה אשתי מזכירה לי
לפעמים שהסקרנות יכולה להיות מיטת מסמרים.
    "אכפת לך אם אעשן?" שאל.
    "רק אם לא תפתח את החלון," אמרתי. "הרופא שלי פוחד לאבד
את הקליינט היחיד שלו."
    "זו חולשה ישנה," שמעתיו אומר. קול חפיסה נשלפת. להבה
רגעית, הבזק קצרצר. הוא נשם עמוק, ואז נשף כאדם שמתענג על טבק
יוקרתי שהוברח מהונדורס. החפיסה והמצית חזרו למקומם.
    "באמת?" עקפתי כלי רכב נוסף, וזכיתי בתמורה לצפירה מפוקקת
אוזניים. הגירסה הטכנית ל'חתיכת אפס, מי העלה אותך על הכביש?'
או בכיוון הכללי.
    "פעם, כשעוד עבדתי... הייתי מעשן חפיסה ליום. היכן
שעבדתי. היום קיצצתי את זה לשלוש, ארבע ליום לכל היותר. אני
מנסה להפסיק עם זה, אבל... יש דברים שלעולם נסרחים אחריך כמו
בוהן שישית."
    "כוחו של הרגל," אמרתי מתוך אהדה. שמעתי אותו יונק שוב
מהסיגריה. רעם התגלגל בשמיים, מעניק לי נושא נוסף לשיחה. "מה
מוציא אותך החוצה ביום סגרירי שכזה?"
    "אוה, שום דבר מיוחד," הוא אמר. "אני סתם מחפש לי מקום
שקט."
    העפתי בו מבט נוסף, במראה המרכזית (שאני קורא לה "ראי
האמת") וראיתי איזה ניצוץ בעיניים האלו. אני לא בטוח מה זה
היה. ואולי דמיינתי את הכל, מבולבל מיותר מדי עבודה, מוטעה
בידי צללים ויותר מדי סרטים זולים שראיתי. אולי.
    "הבית לא שקט דיו?" (ילדים רעשניים, מרדניים? שכנים צרי
עין ?)
    "אני לא גר בשום מקום," הוא אמר. "כרגע אני חסר בית."
    חשש כבד החל מתגנב לקרבי. האם הוא  משתעשע בי? האם זהו
סוציופת שחיסל זה עתה את כל בני משפחתו ומתכנן לעצור את המונה
שלי בקצה נידח של העיר? הוא אמנם לא נראה מטורף, אבל גם צ'רלס
ויטמן נראה בזמנו כמו אחד מהחבר'ה.
    דמיון ארור, חשבתי לעצמי.
    "חסר בית?" שמעתי על שיטה של פסיכולוגים, לחזור על המילה
האחרונה במשפט שכל מטופל אומר, כדי לעודד אותו להמשיך ולדבר.
זה עובד אצל כל קליינט שלי.
     "כן," הוא אמר. "פעם היה לי בית גדול בשדירה החמישית.
בית בסגנון קולוניאלי, לא יומרני מדי. שמונה חדרים, שתי
מרפסות, ארבע טלוויזיות ומשכנתא שלא מהעולם הזה."  שמעתי טפיחה
-  כפי הנשמע כף יד -  על חפץ מתכתי כלשהו. "אבל כל מה שנשאר
לי כעת הוא המזוודה הזו."
    תהיתי באיזה מין סיפור מדובר. אדם שירד מנכסיו? טיפוס
שהחליט לפרוש מחיי הנוחות והפאר ולצאת לדרכים כשעליו רק נכסים
ניידים?
    "עסק ביש," אמרתי בנימה חברותית. "ואיך זה קרה?"
    "אתה יודע איך זה," הוא אמר. "אלוהים מרים ואלוהים מפיל.
אתה יכול להיות זמן מה למעלה, ולפתע, בשל גחמה רגעית, פיתול
במאורעות, אתה נופל מטה ונעשה חשוב פחות מציפוי הטפטים על
הקיר. הצלחתי להתחמק זמן רב מקשתו של הגורל. רוב הזמן ביליתי
בלעשות כן, עושה את דרכי בחשאי בין כל המלכים-ליום-אחד. הסוד
הוא לשמור על יציבות, לא לעלות יותר מדי גבוה, אבל גם לא
להתחבר לאלה שבקומת הקרקע. או כפי שניסח זאת הממונה עלי: 'שתי
רגליים נתן אלוהים לאדם; אחת כדי לבעוט, והשניה כדי לכרוע ברך
וללקק.'"
    "במה עסקת, אדוני?" שאלתי. לפי נימת דבריו, חשבתי שהוא
היה לפחות סגן הנשיא.
    "בטחון," הוא אמר.
    "בטחון?" חזרתי אחריו. הסקרנות גאתה בי. "איזה סוג של
בטחון? CIA? NSA?"
    הוא צחק לראשונה, צחוק משועשע, מתנשא קמעה. "אני מקווה
שאתה לא מהסוג שמכור לסרטי ג'יימס בונד," אמר. "הסרטים האלה
מעניקים זוהר מופרך לחלוטין לכל עבודת המודיעין. כאילו שסוכן
יחיד הוא רב אומן היכול לחסל גנגסטרים ואילי ממון רודפי בצע
וחסרי מצפון מבלי להישרט, ותוך כדי כך לדפוק כל נערה מזדמנת
שתיקרה בדרכו. האמת זוהרת בערך כמו ברזל חלוד. ניתוח טונות של
מידע, רק כדי למצוא שורה או שתיים רלוונטיות, קוצר זמן בשל
סכנה קרבה ובאה, איתור מודיעים, ועוד צורות של גיהינם. זה
מעניין כמו להיות פקיד בארכיון, רוב הזמן."
    "אתה היית איש לנגלי?" שאלתי, מסרב להניח לתיאוריו
הקודרים  להשפיע עלי.
    "הייתי כל מיני דברים, שהיו להם הגדרות רשמיות לצריכה
ציבורית, ולא היה בהן שמץ של אמת. אבל אפשר לומר שכן, הייתי
סוכן של לנגלי. במסמכים, בכל אופן."
    היי, חשבתי לי, אני מדבר עם איש ה'סוכנות'. כבר קרה לי
שדיברתי עם אנשי ממשל לשעבר (וביניהם סנטור מדנבר שהיו לו
שלושה כלבים ושני פילגשים), אבל זו הפעם הראשונה שנתקלתי
במושכים בחוטים מאחורי הקלעים. ואולי אני מושפע מהרומנים של
רוברט לודלום?
    שמעתי אותו נע במושבו. הוא נטל שאיפה עמוקה מהסיגריה שלו,
ואז פלט אותה באיטיות, כמי שמתענג על כל גרגר ניקוטין. "אין
כמו הדבר הזה להרגיע נפש טרודה," אמר.
    "אכן כן," אמרתי בשמץ של רוגז. הדרך בה הוא נהנה מהסיגריה
עוררה בי חשק נושן. העשן נגע קלות בנחיריי קודם שטואטא החוצה
בידי הרוח הקרירה שחדרה מבעד לחלון המונית.
    "הנאה שכזו מוכרחה  להיות אסורה, ידידי," אמר האיש. "כל
דבר שהוא כל כך טוב, לא ייתכן שלא תשלם בעבורו מחיר כבד.
כשהייתי צעיר יותר, הייתי מעשן רק בסיומה של משימה מוצלחת.
הייתי דוחס טבק לתוך מקטרת שנהב עתיקה, מזכרת מימי סב-סבי,
ומדליק אותה במשרד הישן שלי... זה היה טקס של ממש, וזה היה טוב
יותר מכל בירה שאי פעם שתיתי, יותר טוב מכל אישה שאיתה אי פעם
שכבתי." הוא השתעל, כאילו היתה זו תזכורת למחיר ששילם בעבור
אותה ההנאה. "אבל עכשיו אני מעשן כדי להיפטר מרוחות רעות, לסלק
את הצללים מנשמתי. אני מתיישב בכורסה, בסלון, מדליק סיגריה...
מרלבורו, זה הסוג שלי... ועד שאני מגיע לפילטר הקדרות מסתלקת,
ואיתה כל התהיה חסרת הטעם של תפקידי בעולם הרקוב הזה. אז אני
שב לריקנות המעשית שליוותה אותי כי ימיי, ששמרה עלי בעידן של
דו-פרצופיות ורחיצת ידיים ללא אבחנה."
    "אתה חי לבד?" חשתי מידת מה של חמלה כלפיו, למרות שהיה
אחד מני רבים, בסך הכל קליינט נוסף שסיפור חייו יישכח ממני עם
רדתו ושלא אפגוש בו שוב לעולם. נימת דבריו היתה נטולת רגש,
כאילו המאורעות לא הותירו בו חותם  שניתן לפענח על נקלה.
    "כן. לבד טוב יותר, עדיף יותר. זה לא המוטו האמריקני?"
הוא צחק בנימה של לגלוג עצמי. "הייתי נשוי, אי אז בשנות
השישים. הנישואים שלי היו כמו סוללות מתכלות. ברגע שנגמרה
האנרגיה, אי אפשר להטעינן מחדש. היא חיה  היום, עד כמה שידוע
לי, בטקסס. עם כל הריינג'רים והרודיאו, כמו שאומרים
במקומותינו. לא נישאתי מחדש. פשוט לא היה לי פנאי לכל זה; ואני
לא פוליטיקאי שצריך צעצוע ייצוגי כדי לשאת חן בעיני בוחריו.
מדי פעם ניהלתי סטוץ עם אשת קשר, איזו ברמנית בפאב נידח, אבל
לא יותר מזה." הוא השתתק לרגע, וקלטתי תנועה במראה השמאלית.
בדל סיגריה .
    אם להתבטא בכנות, זה נשמע כמו סיפור של איש ממשל זקן , לא
ממש מוצלח בעבודה או באהבה, לא שונה מאלפים הדומים לו. אבל
הייתי מורגל באנשים שדרך סיפוריהם סיפקו לי דרך מעניינת להעביר
שעות ארוכות של בדידות.
    "הפעם האחרונה שבה עישנתי במקטרת שלי היתה ב-63," הוא
המשיך. "הייתי מסתגר איתה במשרד כמו עם פרוצה. לא הייתי גבוה
בסוכנות, בטח לא אז. רק דג רקק, בלי קשרים ופרוטקציות. עבדתי
במה שנקרא מחלקת הצפנה/ האזנה אזורית מקיפה. כיסינו שטח של
מאות קילומטרים. כל שיחה נכנסת ויוצאת בחצי טקסס הגיעה
לאוזניים שלנו. בקיצור, ציתותים."
    "ציתותים?" נרעשתי לרגע או שניים.
    "האומה הזו נתונה למעקב סביב השעון, ידידי," אמר האיש.
"זה גלוי כמו שומה על לחי חלקה. בכל הסרטים והספרים הללו,
בדיוניים ומרחיקי לכת ככל שיהיו, יש שמץ של אמת." שמעתי אותו
מצית סיגריה שניה.
    "הבוס שלי היה אחד מאלה שנכוו בפלישה למפרץ החזירים. מידע
כוזב, אוזלת יד. קנדי אכל מרורים מהתקשורת והבוס שלי הועף לנהל
משרד נסיעות באוהיו. אנחנו לא שונים כל כך מהרוסים כמו שהיינו
רוצים לחשוב. אני קודמתי במקומו לראש מחלקת ציתותים -  'האזנה,
הקלטה, פענוח וניתוח נתונים'. או כפי שכינינו אותה -  הגב"ש."
    "הגב"ש?" שוב עקפתי משאית וזכיתי בתמורה לצפירה נרגנת.
    "האח הגדול בתחת שלך," ביאר האיש, ואני צחקתי.
    "זו היתה ודאי עבודה רבת ענין," אמרתי בשובבות.
    הוא נחר קלות. "אינספור שיחות, שרובן מעניינות בערך כמו
כסיסת ציפורניים. אתה כבר לא מבדיל בין שיחת חולין לשיחות
העשויות להעביר מידע מוצפן תוך שימוש במילות קוד, שפת סתרים.
אתה נהיה אחת משתיים -  או פרנואיד כמו פושע נמלט או אדיש כמו
פרה ברפת.."
    "אז אני מניח שרוב הזמן אכלתם זבל," אמרתי.
    "אהה." שוב נשמעה הטפיחה על המזוודה, ואני תהיתי מה היא
מכילה. צרורות על גבי צרורות של כסף מזומן? שברי עצמות
וגולגלות אדם? אשתי נוהגת לומר שאם לכולם היה את הדמיון שלי
יש, היינו כולנו מאחורי סורג ובריח.
    "את המחלקה הקים אחד מעשי דברו של ג'יי אדגר הובר, התרח
הזקן בכבודו ובעצמו, למרות שהוא השתייך לסוכנות הפדרלית. היינו
תקועים במשרד אנונימי על יד דאלאס, שבעה ימים בשבוע, אוכלים
חול ואבק. שם נעשתה מלאכת החמורים."
    "ואתם פשוט צותתם לכל הטלפונים במדינה?"
    "רק לאלה שהיו בטווח הקליטה שלנו. שיחה חשודה  היתה זוכה
לשליחת צופן כוננות למשרד המרכזי ואיתור המקום ממנה בוצעה.
הצפנים היו מתעדכנים אחת לשבוע, וברנקו, שהיה צעיר ממני
בשנתיים, היה בוחר את החדש, בתור בדיחה. 'מותק אני בבית' ציין
חשד להתחפרות קומוניסטית. 'בילי הנער' היה קוד לאיום על חיי
פוליטיקאי." הוא עצר מדיבורו ונשם עמוקות. חשתי, משום מה (וזה
'משום מה' המבוסס על שנים של ניסיון) שהוא עומד לחשוף בפניי
סוד גדול. "אני זוכר את ה-23 בנובמבר של אותה שנה. הזיכרון
פועם בגרוני כמו צרבת שאינה רוצה לחלוף." המקצב נעשה איטי,
מהורהר. קולו היה לי כמשביע נחשים המקסים בחלילו חיות. לזמן מה
אבדו כל הצלילים והקולות מהעולם הזה, שעה שהקשבתי, הייתי בטוח
בכך, לווידויו של אחד המעורבים באסון הלאומי של 1963.
    "היו די הרבה אזעקות שווא שהקפיצו את כולנו בערך עשר
פעמים ביום על הרגליים. אחרי כמה חודשים, אפילו דיבורים על
טילים אטומיים נשמעים חסרי שלד וממשות. לא היינו כמו הנער
בסיפור על הזאב והכבשים, אבל אין ספק שהדריכות התרופפה. אינך
יכול לצפות מאדם להיות נכון על המשמר בקשיחות של חייל רומאי
כאשר כל מה שהוא עושה זה להאזין לשיחות טלפון על ביקור אצל
הדוד בלום או הצעה למיזם עסקי בפורט וורת."
    "אז השומר נרדם על משמרתו?" שאלתי בהיתול.
    "לא, לאו דווקא." הוא התנער במושבו. "למעשה, היה הרבה
יותר קל לשאת את האשמה אילו זה היה כך. זה עדיף, עדיף מאשר
להיות אחד הגורמים ל... למה שקרה שם."
    רוח קרה נשבה דרך חלוני והרעידה את פו הדוב שהיה תלוי
מתחת למראה הקדמית. הרמתי את החלון קמעה.
    "במשך השנים שחלפו מאז, שמעתי תיאוריות ומסקנות אינספור
באשר לנסיבות שאיפשרו את המקרה. היו שתלו את הקולר באבטחה.
אחרים מייחסים את זה לבוגד מבית שפתח את הדלת בפני הרוצח. הכל
היה מסובך כל כך, כל כך הרבה גופים היו מעורבים, שאיש לא ידע
היד של מי בחשה בקדירה.
    "בראשון לנובמבר התקשר אליי המנהל שלי והודיע לי שהמשרד
שלנו מקבל תיגבור זמני -  עד לאחר הביקור המתוכנן בדאלאס.
למחרת כבר הגיע אלינו פרטיכל מודפס מאיזשהו מדור נסתר אי-שם
במעמקי הפנטגון, שהורה על 'תרגיל אימונים' כלשהו שעלינו לתמוך
בו."
    "תרגיל אימונים?"
    "ההוראות המדויקות נשלחו בדואר מקודד. צוות של שלושה
אנשים הגיע יחד איתן. לא ששנו, אני וברנקו, לעבוד עם חבורה של
אנשי כורסה מוושינגטון, אבל לא היתה לנו מילה בעניין. ראש
הצוות הבהיר לי היטב מה מעמדי בקרקס שנוהל שם; אנו היינו בסך
הכל כוח עזר, והם אלה שיישבו בראש ויפקחו על התנועה."
    "מה עשיתם שם?" שאלתי, בחוסר סבלנות מסוים.
    "זה לא היה מפתיע כל כך, במבט לאחור. בעולם הפועל על פי
רוב בהתאם לדעת הקהל, ואף מעצב אותה לצרכיו, המזימה שלהם -
שלנו -  היתה לגמרי במקומה. מה שעשינו, היה לביים את הירצחו של
קנדי."
    "מה?" שאלתי, המום. כמעט הרפיתי מההגה.
    "או ליתר דיוק," המשיך האיש במושב האחורי," זה מה שהיינו
אמורים לעשות. ממה שנתנו לנו להבין -  מה שנקרא בצבא 'מידע
טקטי' -  קנדי היה זקוק לעליה בתמיכה כלפיו. הכשלון בפלישה
למפרץ החזירים הוריד את קרנו בעיני הבוחר האמריקאי, והנשיא
נדרש למשהו שישפר את תדמיתו. הוא היה נתון לביקורת מצד
הקונגרס, מצד הסנאט, מצד התקשורת שהציגה אותו כנשיא צעיר וחסר
נסיון. אז מה שהציע איזה שוטה מעומלן בפנטגון היה לביים נסיון
התנקשות בחיי הנשיא. כך, הוא טען, תופנה אהדת הציבור למנהיגם
רם המעלה ששרד נסיון חיסול מתועב. ולשם האותנטיות שבדבר הוא אף
הציע שהנשיא ייפצע באופן קל -  כדי לתת לכל העסק נופך מוחשי.
נשיא חבוש בגבס ומנופף בחיוך אמיץ ונושא בכאב בגבורה למען
האומה -  זה יכול לקנות די והותר קולות לתקופת כהונה נוספת."
הוא כיבה את הסיגריה והשליך גם אותה החוצה, שם נסחפה אלוהים
יודע לאן, אבודה בעיר הגדולה, עוד פריט שאין בו שימוש. "או כך
לפחות אמרו לי."
    "ואתה חושב שזו האמת?"
    "ידידי," הוא אמר בנחת," מי יכול לדעת? בטח שלא אני. אני
יכול רק לספר את מה שקרה, לא למנות את הסיבות מאחורי פרגוד
הקדושים.
    "הציגו בפנינו את ה'מתנקש' המיועד -  ואני מבטיח לך שהוא
לא הלם את התדמית השרמנטית שהקולנוע מייחס למקצוע. גובה ממוצע,
שיער יבש, פנים רגילות, יומיומיות. לא היית חושד באיש כזה
שיפצפץ לך את הקרקפת. לכל היותר היית מצפה ממנו שישפוך עליך את
הקפה שלו בטעות ואחר כך יתנצל ואולי יקנה לך חולצה חדשה כמחוות
פיוס. לא היו לו נימוסי שולחן והוא נהג לחטט באף כשהיה משועמם,
אבל הוא היה צלף מוכשר להחריד. יצאתי איתו לאימוני ירי -
התיידדנו, אפשר לומר -  ואני אומר לך, הוא שם את האלופים של
קוונטיקו בכיס הקטן. הוא מסוגל להוריד יונה במעופה, כמו שהיו
אומרים אצלנו. הוא לא היה בדיוק איש הסוכנות, אלא שכיר לעת
מצוא שנבחר בשל אדישותו לפוליטיקה . זה אחד הדברים שהקלו עלי
להתיידד איתו, העבדה שהוא לא הרים את האף כמו צוות הכורסה.
לאחר המעשה, הוא היה אמור להיות מועבר לבית שקט ורחוק מכאן, אי
שם מתחת לעץ קוקוס במקום שופע חתיכות וגלי ים מתנפצים. כך היו
הדברים אמורים להתנהל." קולו הפך צורמני במקצת בסוף המשפט.
"אני ידעתי -  כולנו ידענו -  שתרמית שכזו היא בעצם הימור על
כל הקופה. אם זה היה נכשל והאמת היתה נחשפת, שמו של הנשיא היה
מוכפש  והציבור האמריקאי היה מתקומם כנגד הממשל על שבגד
באמונו.
    "זה היה מבצע של יחסי-ציבור, לא פחות ולא יותר. לא מילאנו
תפקיד של ציידי קומוניסטים או טרוריסטים, אלא יחצ"נים למען
הבכירים. פוליטיקה, במילה אחת."
    המונית סטתה מעט לשולי הכביש, ואני מיהרתי ליישר אותה
ולהשיבה לנתיב הנכון. עלה על דעתי שהדובר במושב האחורי הוא אדם
שאיבד זה מכבר את הנתיב הנכון, שעלה על דרך המובילה לתהום ריקה
מכל משמעות שהכיר.
    "ניהלנו הרבה שיחות, הארי ואני," הוא אמר בנימה של
געגועים. הוא דיבר על אותו רוצח כמו היה ידיד ותיק. "הוא סיפר
לי על עצמו - איך הגיע למקצוע. הוא אמר שתמיד אהב לצוד,
ומבחינתו כל משימה היתה מסע ציד, ריכוז כל המשאבים בשניה אחת
גורלית. 'כל העולם שלך מצטמצם לאיקס בכוונת ברגעים כאלו', הוא
נהג לומר לי.  
     "'ואיך אתה מרגיש בנוגע למשימה הבאה שלך?' שאלתי אותו
יום אחד, על כוס קפה פושר במשרד המחניק שניהלתי. פורטרט דהוי
של אייב לינקולן הציץ אלינו מעל הקיר המתקלף במבט אומר שיעמום,
כמו לא חידשנו לו דבר. השיחות הללו היו אמצעי מרד לא מודע
שנקטתי כנגד השחצנים מרוחי השיער שהשתלטו על חלקתי. חשתי, אולי
שלא בצדק, שהארי חולק איתי את תחושותיי.
     "הוא משך בכתפיו ובחש בקפה. 'אין לי דעה בנושא,' הוא
אמר. 'אני מסתפק בידיעה ששלוש השניות של הירי יפרנסו אותי למשך
שארית חיי. זה מה שתמיד אהבתי בעבודות האלו. ביום אחד אתה יכול
להשתכר משכורת שנתית של מנהל תאגיד נפט. שיקולים פוליטיים הם
מלאכתם של אחרים.'  הוא שתק לרגע ואז הוסיף, 'למרות שבאופן
אישי אני חושב שהרעיון גאוני. הוא כל כך לא מתקבל על הדעת -
שנשיא יביים רצח עצמי למען הישרדות בבית לבן -  שאיש לא יחשוד
בכך. כולם יחשבו על הרוסים או הקובנים. 'תה לא חושב?'
    "הסכמתי איתו בעל כורחי. 'אני לא חושב שקנדי הוא האדם
שיעשה צעד שכזה,' אמרתי. 'אולי הוא נוח מדי להשפעה. ודאי
היועצים שלו לחצו עליו להסכים למהלך הזה. אני תמיד חשבתי שהוא
חסר עמוד שדרה. אדם כזה מסתמך על מראה חיצוני ועל מחוות
בדוקות היטב כדי להשיג קולות. אני...' היססתי. לא ידעתי בדיוק
מה אני מנסה לומר, או אם בכלל דבריי מובילים אותי למקום כלשהו.
ידעתי רק שמאסתי בעבודה האפורה הזו, שדחקה אותי לפינה, להיות
נסתר כל ימיי בצללים, עושה מלאכה שקוף דמוי אדם יכול לבצעה טוב
ממני. רציתי לשנות דבר מה. ראיתי את עשרים השנים הבאות של חיי
נפרשות לפניי -  מחור-ציתותים אחד למשנהו.  בואו של הארי גרם
לי התרגשות סמויה מלכתחילה, אף שלא יכולתי להסבירה לעצמי.
רציתי לעשות משהו, לא רק לעקוב אחר המתרחש.
    "וראיתי בהארי נפש תאומה. זו היתה השגיאה שלי. זאב בודד
כמוני, חמור עבודה יעיל.
    "'ואם,' אמרתי להארי בנימה סתמית, 'אם תחמיץ בטעות את
המטרה שלך?'
    הוא הביט בי בגבות מכווצות, מנסה לרדת לסוף דעתי. הוא לא
נחלץ להגן על כבודו כצלף; הוא ידע את ערכו. אבל היה ברור שהוא
מצפה להבהרה.
    "דיברתי במאמץ. 'אתה אמור לירות בו בזרוע או במקום לא
קריטי אחר. לשרוט לו ת'גבה, לחרוך לו את הבלורית. אבל מה יקרה,
תגיד לי, אם היריה תפגע בו, בוא נאמר, בזין שלו? או תדפוק לו
את עמוד השדרה?'"
    "'אז יקרו שני דברים,' הוא אמר כאילו הצגתי בפניו שאלה
מקצועית. 'הנשיא יצטרך מטפלת צמודה, ותוכל לשאת לכבודי הספד
בבית הקברות.'"
    "'לא לזה התכוונתי,' נדתי בראשי בקוצר רוח. 'אתה לא חושב
שדבר כזה ישנה קצת את התוכניות המהוקצעות היטב שלהם? הם יצטרכו
להפוך הכל על פיו. הנשיא יילך לעזאזל, וכל רפובליקני ארור יוכל
לעלות לשלטון.' כמעט וחייכתי לעצמי כשעלה הדבר בדעתי. זה נשמע
כמו רעיון אדיר ומהפכני וקונדס ילדותי מופרע, בעת ובעונה אחת.
מעולם לא הסתרתי את העובדה שהשתייכתי לצד השני של המפה
הפוליטית. לדמוקרטים היתה ההזדמנות שלהם.
    "'אז מה אתה מנסה לומר?' למרות נימת קולו שוות הנפש,
ראיתי שעיניו היו פקוחות קצת יותר מקודם לכן. הארי  היה אדם
בעל חוש הומור מוזר -  וצר לי לומר, שתכונה זו שלו התחברה עם
השאפתנות הפתאומית שלי.
     "אז אמרתי לו.
      "הארי הביע חוסר עניין כמעט מוחלט, למרבה אכזבתי. הוא
שב והדגיש בפניי שהוא לא לוקח צדדים אף פעם, ושזה מעשה קיצוני
שעלול לעלות לו בראשו. הוא לא הרפתקן מוטרף שאל כלשהו יצילו
מנקמה ברגע האחרון. ניסיתי לשכנע אותו, אבל הוא סירב. לאחר
שנוכחתי שאני רק יורה חיצים בחומת בטון, חזרתי בי ועזבתי את
הנושא. ביקשתי ממנו, עם זאת, במידה לא מעטה של חרדה, שלא יפתח
את הפה בנוגע לרעיון הזה, שכעת מיהרתי להציגו כמשובה. הארי
הבין לליבי לחלוטין והשיב לי בקריצה חסרת הומור. הנחתי שכל
העניין ירד לטמיון, משאיבדתי את  בעל בריתי היחיד -  ברנקו היה
שפוט של אנשים גבוהים ממנו בדרגה, תמיד היה כזה. חשתי מפח נפש.
לא היה מה לעשות, אלא לחכות שהסיפור ייגמר כבר.
    "אבל זה לא היה הסוף.
    "שלושה ימים לפני המבצע, הגיעו פקודות חדשות. ההוראה
הורתה להחליף את הכדורים האמיתיים לכדורי סרק, שלא יפגעו באמת
בנשיא אלא רק יחממו אותו קצת, אותו ואת רעייתו החביבה. אולי
היה בדעתם להוסיף קצת דם מלאכותי,כמו שעושים היום בסרטים -
אין לי מושג. זה מה שברנקו חשב. שאלתי את עצמי אם לסוכנות
נודע איכשהו על התוכנית המטורפת שלי, ולכן החליטה לנקוט אמצעי
בטיחות שכאלה. אבל במחשבה שניה, למרות הפרנויה שהיא חלק
מהתפקיד, אמרתי לעצמי בהיגיון שאם היו רק חושדים בי, ראשי היה
ניתז מעל כתפיי.
    "הבשורה הזו הבהילה אותי בהתחלה, ואיכזבה אותי לא מעט.
נדמה היה שהכל פנה נגדי. אבל לאחר ליל שימורים על הדרגש ששימש
אותי כמיטה מול המכתבה שלי, הבנתי איך אוכל להפוך את החיסרון
ליתרון (כאן הוא עשה הפסקה שארכה למעלה מדקה, במהלכה חשתי את
גופי מנותק מתודעתי, שריחפה אי שם בין ממלכת החרדה למחוזות
הציפייה המשתקת לשורת המחץ. היה חסר רק פופקורן וכוסית
ברנדי).
    "היום הגדול הגיע. כולם ישבו על קוצים, אבל אני הרגשתי
כאילו מישהו הבעיר בלון גז תחת ישבני. לא עוד ציתותים לסבא
ג'רום  ולשיחות ארוטיות מאולצות ונטולות מין של ממש. עקבנו
אחרי המתרחש באוזניות, קללה נוספת -  להיות נטולי עיניים
במאורע שכזה, שקורה אולי פעם בעשור במקצוע המחורבן. צוות
דאלאס-1 נפרס בעיר, מוודא שאין בסביבה מתנקשים אמיתיים
שמהרהרים בעופרת שתעיר קצת את העיר, כמו שאשתי היתה אומרת.
ישבתי מוקף בקירות ובריח הנאדים של ברנקו -  סימן לכך שהיה
כמעט מסטול מרוב מתח -  ושמץ חיוך עלה על שפתיי כשיגלה הארי
קשישא את ההפתעה המזומנת לו בקנה.
    "הדקות חלפו באיטיות מייסרת, כפלוגה מותשת המטפסת בסרבנות
על גבעה תלולה. האור הירוק הגיע בזמן, הצוותים דיווחו על
מוכנות מלאה -  העסק התנהל יותר כמו מחזה מאשר מבצע צבאי. הארי
התמקם במחסן הספרים -  אירוני למדי. הדבר היחיד שהאיש קרא אי
פעם הוא צ'קים פתוחים ומודעות האבל של קורבנותיו... הכנתי לי
טבק במקטרת, מתוך ראיית נולד אופטימית...
    "לנגלי נתנה אור ירוק. היריות נועדו להחמיץ את הנשיא -
שתיים על גב המושב, מעל ראשו, ואחת  קצת מתחת לכתפו השמאלית,
באופן שייראה כאילו נפגע, אבל לא אנושות... הרגע הגיע. לקטול
את הצבי, לתקוע עופרת בבשר השאנן. אחרים כבר יפשטו את העור
ויצלו את הבשר. אבל הם לא ידעו שזה עומד להיות בשר מורעל.
    "ראש צוות הכורסה נתן את הפקודה להארי בקול נרעד
מהתרגשות, וחשבתי שהוא נשמע כמו טירון מושתן.
    "בום, בום, בום! הפתעה," קול צחוק בקע מהמושב האחורי,
מלווה בשיעול יבש. עורי הסתמרר.
    "אין צורך שאומר לך מה קרה לאחר מכן. זהו החלק המואר של
ההסטוריה, מראית העין שמוכרים להמונים שטופי אופרות סבון
ורומנים זולים. העובדות היבשות הן אף פעם לא הסיפור האמיתי.
ההסטוריה היא תאווה, פחד, זעם, מגלומניה, קנאה, מרירות..
ואכזבה."
    "אבל מה  עשית?" שאלתי מבלי שיכולתי לעצור בעצמי.
    הוא המשיך כאילו לא שמע אותי. "הכל היה סוער לאחר מכן כמו
מרד בבית כלא. איש מהסוכנים לא ידע מה לעשות עם עצמו, ובכלל זה
אני. הייתי המום לחלוטין מהתוצאה. לזה בכלל לא ציפיתי. כלל לא
רוויתי נחת מהעובדה שראש הצוות הפך לפחדן מיילל,  או מהתחושה
שעכשיו הפתעתי את הארי, בן ברית לכאורה שרק המצלצלים פועמים
באוזניו. דבר ראשון שעשו היה בעצם על פי התוכנית המקורית -
לעצור את הארי לשם משפט ראווה. אחר כך באו החקירות האינסופיות,
הנקמות הפנימיות והביקורות שנחתו על ראשי משרד ההגנה כמכת
ערוב.
    "הסוכנות חששה שהארי יוציא את המזימה  שרקחו לאור -  גם
לי היה חשש דומה, ולילות לא מעטים של חרדה כמעט ושיכנעו אותי
לירות בו בעצמי -  במשפט שהיה אמור להיערך." הוא נשמע כעת
מיוסר באופן עלום כלשהו. "היא לא יכלה להרשות לעצמה להיות
מואשמת בהונאת הציבור עליו היתה אמורה להגן. ג'ק רובי היה
הסוכן שעליו הוטל להשתיק את הארי לנצח, כמאמר הביטוי. אבל אף
אחד לא ידע מי היה האשם האמיתי -  כולם הניחו שהארי יצא מדעתו
ופעל בניגוד להוראות. זה מה שקורה כששוכרים אנשים מבחוץ, כך
אמר אפילו ברנקו יום אחד, זמן רב לאחר המקרה. ועד היום שואלים
אנשים את עצמם, האם אוסוולד פעל לבדו? האם לנגלי הזמינה את
החיסול? או שמא הרוסים? פידל קסטרו, הרודן החדש? הם הרחיקו לכת
בהשערותיהם, הן היו כה צפויות עד זרא, שהיו חסרות משמעות. זה
היה לא יותר ממטווח. נכון להיום, אני היחיד שיודע את הסיבה
למותו של ג'ון פיצ'ג'רלד קנדי."
    המתנתי למוצא פיו בעצבים מתוחים וגדושים עד להתפקע, נאבק
בדחף לחבוט בו שיאמר לי כבר. סיפור כזה ונוסע כזה מעולם לא
נפלו ברישתי.
    "החלפתי את כדורי הסרק בכדורים אמיתיים," הוא אמר בקול
יבש, צרוד אך במעט. "עשיתי את שלוש שעות לפני ההכנות ל'חגיגה'
המתוכננת. אני איש ריגול. ידעתי כל מה שיש לדעת -  היכן הנשק,
היכן הקליעים, איך לפרוץ את המנעולים...סימנתי אותם באדום
באמצעות טוש, כך שייראו כמו המזוייפים. רציתי שהנשיא ייפצע
באמת, באופן שלא יהרוג אותו אבל ימנע ממנו להמשיך ולכהן כנשיא.
זה היה רעיון פרוע, מופרך לגמרי, נסמך על מזל עיוור -
הסיכויים היו כמו בהטלת מטבע. אבל סמכתי על כך שהארי לא יהיה
אכפתי מדי באשר לכיוון נאות ומדוייק, כי הכל מזוייף ממילא...
וכנראה שהוא היה ליברלי מדי בהנחתו זו. הוא פוצץ לג'וני את
הראש. אחת, שתיים, שלוש. תמיד אומרים שדברים רעים באים
בשלשות." הוא שאף אוויר ונשף אותו, כמו סיים כעת שהייה של יממה
שלמה תחת המים.
    "עסק ביש," מלמלתי. קולי לא היה יותר מקרקור מסרב להאמין.
"ממש עסק ביש." השתהיתי לרגע. האדם מאחורי לא היה זוכה בפרס
'איש השנה', ובכל זאת רציתי להמשיך ולחקור אותו. אויה לנו ממך,
סקרנות. "ומה קרה איתך לאחר מכן?"
    "ידעתי שמישהו הולך לאבד את הראש. זה פק"ל. אחרת הציבור
היה נתון בתחושה שהמערכת אינה מתפקדת כראוי. ידעתי שאם ייחשף
החלק שלי בנעשה, אני חשוב כמת. לא ציפיתי מאף אחד שיידע להעריך
את מה שניסיתי לעשות -  אני עצמי כבר ניחמתי על בורותי. לפעמים
אפילו חשבתי למצוא מנוחה בתוך צווארה של חגורה. אשתי עזבה אותי
כמה חודשים לאחר מכן. היא לא יכלה לסבול את האדם המריר והקודר
שהפכתי להיות. אבל לא הפסקתי את מהלך חיי. השתתפתי בטיוח,
הייתי חמור עבודה יעיל. המשכתי כרגיל, שרדתי את מפלתו של
ניקסון ואת עלייתו של קרטר, חייתי ביציבות גם בשנות הרזון וגם
בשנות השובע, דמות צללים אנונימית במשחק ריגול אווילי. אבל
חיי, חיי האמיתיים תמו ברגע שנורו שלוש היריות בצהריי היום החם
בדאלאס. הפסקתי לעשן טבק במקטרת. עברתי לסיגריות. טיים, אחר כך
מרלבורו... הייתי מעשן כשם שזונה מקבלת לקוחות. שונאת את
העניין אבל יודעת שרק זה מחזיק אותה על הרגליים." הוא נאנח
בלאות. "פרשתי לפני שמונה שנים. הפנסייה הספיקה לי לכסוי הבית
שרכשתי פה בניו יורק. בטפסים מצויין שהייתי 'יועץ מנהלי' במפעל
לייצור דגנים בפורט וורת. חלק מאמצעי הבטיחות כנגד איתור
סוכנים לשעבר."
    הנמל נגלה לעינינו, מאחורי צלליות של עגורנים ואוניות
ומנופים, ששיוו לכל המראה חזות של סרט מצוייר, כאילו הצללים
מחזיקים את השמיים ומונעים מהם לקרוס ולשטח את בני האדם
האומללים שתחתיהם. פס דק של כחול עמוק נראה באופק, הים
האינסופי, משאת נפשם של מלחים.
    "רק כשפרשתי, שבו הספקות להידפק על דלתי. האם היה עליי
להסגיר את עצמי? להודות באמת ולשאת באשמה? בנעוריי הייתי צוחק
בבוז לרעיון שכזה -  עשיית צדק לא היתה בעיניי עדיפה על קידום
והצלחה, או נעיצת מסמר באנשים השנואים עלי. ומי בכלל מגדיר
צדק? בטח שלא רמאים שכמותם. אבל כשישבתי בבית הריק, שבו לא אשה
ולא ילדים, רק אני והשתקפות מכריסה של גבר שגיהינם מאחוריו
וגיהינם עוד לפניו -  חשבתי יותר מפעם אחת להרים את הטלפון,
לחייג מספר שכבר אינו בשימוש, לבקש את הממונה עלי, שכבר אינו
בין החיים, ולספר... לספר הכל...
    "רעיון של שוטה עם רגל בקבר. אתה צודק לגמרי. העיניים שלך
אומרות הכל, גם אם הפה סגור. אבל כשאתה לבד עם הרהוריך, וההד
היחיד שאתה שומע הוא דבריך שלך, כל דבר לא שפוי נעשה למציאות.
האם שיניתי באמת בפעולתי את ההסטוריה? אף חוקר לא יידע זאת.
כולם היו מוקיעים אותי בפסיכופט חסר רחמים. אולי רק במרחק מאה
שנה היו יודעים לבחון זאת אחרת. מספיק זמן לקרר את להבות השנאה
והגועל. אבל אני מחוץ לסיפור, איך שלא יהיה. אף אחד לא ידבר
עלי."
    קרבנו אל קו הרציף. "היכן לעצור לך, אדוני?" שאלתי. נדמה
שכל הקלילות והעליזות אזלו מקולי.
    "עצור פה," הוא הפטיר. "כל מקום יהיה טוב."
    צייתי לדברי הלקוח. זה מה שעלינו לעשות תמיד, למלא את
דרישות הלקוח, כדי שנזכה בלקוחות חדשים.
    "כמה אני חייב לך?" הוא שאל.
    נעצתי מבט קהה במונה. "45.7 דולר, אדוני."
    הוא הושיט לי שטר של חמישים דולר. סגרתי עליו את אצבעותיי
מבלי להביט לאחור. "שמור לך את העודף," אמר. "אני כבר לא אזדקק
לכסף."
    חשתי שפי נפתח מאליו ושואל: "מה יש לך במזוודה?"
    שמעתי אותו מגחך, גיחוך אווילי, של אדם שאין השעשוע חלק
מחייו כל עיקר. "הראש של אוסוולד, ידידי. הוא הולך איתי לכל
מקום. גיהינם מאחוריי, וגיהינם עוד לפני."
    תחושה חזקה של חוסר מציאות טלטלה אותי, אוטמת את חושיי
כיד מפלדה. הוא כבר יצא מהמכונית ואחז בידית הדלת, ואני נוכחתי
שנותרתי עם שאלה אחת פתוחה.
    "לא אמרת לי מה שמך," אמרתי אל המראה האפלה. ריח מלוח עלה
באפי, מעלה בי מחשבות על דגים רקובים ואוניות טרופות ופצעים
שאינם מעלים ארוכה.
    "נכון," הוא השיב. "אכן לא אמרתי."
    הוא טרק את הדלת. שמעתי קול צעדים מתרחקים במהירות לא
אופיינית לגבר בגילו. שלחתי מבט מהיר במראה השמאלית, אבל הוא
כבר נעלם מעיניי, דמות חסרת פנים ושם שאבדה בעלטה. המתנתי
במנוע דומם במשך שעה ארוכה, ובאיזשהו שלב היה נדמה לי ששמעתי
קול חפץ כבד המוטח במים ומעלה אדוות בפני הים, מפר את הדממה
היחסית ששרתה באזור. נטלתי את יומן ההסעות באצבעות חסרות תחושה
ורשמתי בו: ג'ונסון-מנהטן, 10:12-11:03. איך עבר זמן רב כל כך?
הוא פשוט החליק מבין הגלגלים, חמקמק כזהותו של אותו נוסע.
    "טקסי! היי, טקסי!"
    שמעתי את הקריאה כמו ממרחק רב. צנחתי חזרה לתא הנהג, שב
לשיגרה המוכרת והנודעת. הבטתי במראה והבחנתי בגבר צעיר למדי,
לבוש כמו עורך דין שזה עתה סיים את המשפט הראשון שלו, או
לחלופין פרסומאי שזה עתה זכה בחוזה  ל"צ'יריוס". הוא פתח את
הדלת האחורית והטיל את גופו הנמרץ על מושבי העור הרכים באנחה
של אדם מלא חיים וסיפוק.
    "קח אותי לרחוב 41," הוא הורה לי.
    "מיד, אדוני," נעניתי.  התנעתי את סיירת הכבישים הצהובה
שלי ויצאתי לדרך. המונה שב לתקתק, עד אילם לאלפי סיפורי חיים.
    "אח, איזה ערב הביא עלינו אלוהים," אמרתי בקול.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ברוך ג'מילי היה
פה.




וגם פה.




ופה.




ופה לא (את
השורה האחרונה
הוסיף יהונתן
גפן שהיה במעמד
האירוע אבל לא
קיבל קרדיט)


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/5/06 11:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלון סומק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה