תמיד שאלתי את עצמי האם המבול שהוריד את כל האנושות למצולות,
והשאיר רק את נוח בחיים הוא אותו מבול כבד של שתיקה שמורידים
עלי ההורים, שרק שינאתי שרדה אותו.
  בבית שורר מצב של שלום תמידי, ורק אני רואה את המלחמה הקרה-
המלחמה הנוראה מכל. הם לא מסוגלים לגדף, להרביץ ולצעוק כמו
הורים נורמאלים. בכל פעם שהם מקבלים שיחת טלפון מהמורה, הם
לובשים ארשת פנים מאוד רשמית ושולחים עם אחותי את ההודעה הבאה:
"מורתך התקשרה. התייצב בעוד כרבע שעה בסלון". רק לשם השוואה,
לצו ההתייצבות של צה"ל מצרפים מכתב עידוד והצלחה. וכשאני מגיע
הם מוסרים לי את העונש, אותו עונש תמיד, כתיבת מכתב התנצלות
למורה ואז שותקים. וכשאני מנסה למחות- הם שותקים.
  אני זוכר את הילדים בכיתה שהתלוננו על ההורים שלא נתנו להם
לשחק כדורגל, או שהחרימו להם את המחשב, ואפילו הרביצו- ואני
ייחלתי לזה. קיוויתי ליום שבוא אבוא לכיתה ואקלל את הורי על
ריב  שהיה לנו, רק שיהיה כבר, רק שאני אחטוף איזה סתירה לפנים.
ומה עשו הורי? הרצו לי על ערכים אוניברסאליים הומאניים, על
הפילוסופיה של מאו, על להיות נחמד לזולת, על תורת הגזע של
היטלר, על שמירת יחסים טובים עם אנשים, על מלחמת העולם
הראשונה, על כליי אתיקה באינטרנט, על האקסיסטנסציאלזם של סרתר.
ממלא הכול אותו דבר- הרצאות מטעם האיגוד היחיד בעולם לכללי
מוסר בין-לאומיים הבאים לידי ביטוי בבית שלנו, כי אנחנו לא
בהמות, וסניפו המרכזי נמצא בחדרי המנוהל בידי זוג הורי ולפרטים
נוספים נא לפנות לאחותי המזכירה. ומה לא עשיתי בשביל אותה
סתירה שרציתי? התחצפויות, קללות, מכות- ומה קיבלתי? סתירת לחי
כואבת פי כמה מהסתירה שרציתי- סתירה קרה כקרח- קרח העוטף מכתב
התנצלות תורן. אני זוכר את המורה שאומרת לכיתה, ההורים שלכם
אוהבים אתכם, ומענישים אתכם כדי שתלמדו לפעם הבאה. ומה הייתה
הפעם הבאה בשבילי? עוד התחצפות וצפייה לעונש נורמאלי, רציתי
רגש, גס ככל שיהיה- ולא חינוך קר לערכים. לא רציתי את מה
שהמורים כינו "אהבה חמה"- רציתי שהורי ירגישו כלפי משהו, אפילו
שישנאו אותי- אבל ירגישו משו.
  אני זוכר שהייתי אצל חבר, והייתי עד למשא ומתן של צעקות
מהוריו וקללות מצידו, ונהנתי מזה כ"כ  עד שאת הנאתי גביתי כדמי
תיווך. אני פנטזתי על מריבות מסוג זה בביתי כמו שכל ילד
נורמאלי מפנטז על הילדה הכי יפה בשכבה. ההורים שלי לעומתם,
ניהלו משא ומתן גישה לעבודה סוציאלית יעילה יותר, ויכלו
להתווכח על נושאים כמו למה השכבות הנמוכות בשכבה לא משתמשים
באמצעי מניעה. הרגשתי שאני חייב להעיף משו בבית הזה, לשבור
איזה צלחת, ואכן שברתי.
  אחד הדברים שאהבתי תמיד זה הגשם. אהבתי את זה שהוא מכה בפני
ללא רחמים, ומרטיב אותי ללא רחמים, ואת זה שהוא הרבה יותר חם
מכל התנורים בבית. יצאתי החוצה לגשם, התקרבתי לחלון המטבח,
עילפתי אותו עם אבן קטנה, והגשם נכנס הביתה...
  והוא נכנס בו כמו שצריך. הוא ירד בתוך הבית בכזה זעם, עד
שהעננים שהורידו אותו ביקשו ממנו שירחם על הבית, שכן הגשם שיתק
את הבית כך שלא יכול היה לבקש רחמים על עצמו. הוא ירד על
השתיקה של ההורים, ועל מכתבי ההתנצלות שהכריחו אותי לכתוב, ועל
ייסורי המצפון שגרמו לי ועל המכות שלא קיבלתי והגשם דפק על כל
קירות הבית, וליבו של הבית פעם. והוא ירד על זה שהבית היה תמיד
קר, והוא ירד על זה שלא הענישו אותי כמו שצריך, ואז הוא המשיך
לדפוק על הקירות ביתר קצביות. ועל כל זה, גשם הזלעפות הרטיב
אותם, ירד עליהם, שטף אותם. ומכיוון שהם עדיין לא צרחו עלי
הגשם כעס עוד יותר והציף את הבית קומה אחר קומה ובני הבית
החליקו ונפלו. מי במטבח ומי בסלון. מי באמבטיה ומי בחדר השנה.
ואז קול הגשם נשמע, וקול הרוח נשמע יחד איתו והעננים נחפזו
והטיפות הרעידו את הבית. ומידי שעה בשעתה, ומידי שנייה
בשנייתה, כל פעם מישו מבני הבית נפל, כך רצה הגשם. והגשם לא
הפסיק לרדת והצרחות של בני הבית שכבר עלו לשמיים כדי שהגשם
ירשום אותם בספר החיים לא עזרו. ואמא רצה והחליקה בדרך כדי
להציל את אגרטלה כדי שלא ייהרס בערב, וינצל בבוקר, ויישאר שלם
עד ערב. אז אבא נזכר לבקש מאחותי שתפתח את הדלת בעת שאמא סוגרת
את הפתח בחלון. והגשם ירד על הבית והאשים אותו, כאילו אמר לו:
"אזכור לך את הקרירות שלך, את אכזריותך, את התנורים שבערו בך
בתקופה ללא גשמים". ואני בתוך כל זה קיללתי אותם, וצרחתי עליהם
שאני שונא אותם!!! שונא אותם!!! והגשם בן בריתי שנא אותם עוד
יותר והתחיל לרקד על הרצפה לקול  צעקה וקול בכי, קול הגשם וקול
הטיפה. והגשם רקד על הריצפה כריקוד הרעם עם הברק. והשעה הזאת
הייתה שעת כעס ושעת נקמה מלפני הגשם. והגשם ירד עוד וקרא:
"בית, בית, מקום קר ועזוב, אכזרי ורב לעג, מביא ייסורי מצפון
על ילדים ומעניש כך שהוא ראוי לעונש". והבית אכן קיבל את
עונשו. רצתי משם, רצתי רחוק, רחוק. והגשם עדיין יורד, ואז הוא
ירד, והוא יירד שם לעולם ועד.  




זהו ד"ר, אני עזבתי את הבית ולא אחזור. האגרטל של אימי לא
נהרס בגשם, כדי שישמש לי תחליף, לא מזכרת, אלא תחליף.


 





        מוקדש למאיר שלו.