כשהחיים שלי בשיא הידרדרותם, אני נוטה , ברגעים של חולשה,
להביט בנעליים בארון, וכל העוצמה, השליטה והכוח מחלחלים להם
באיטיות אל אברי הרפויים. ממלאים אותם באור חדש וריח של
ניצחון. העור השחור המבריק, השרוך שמעפיל למעלי הנעל בצייתנות
, והסוליה שניצבת גאה בתחתית הנעל כבסיס העולם כולו. כל אלה
משרים עלי הרגשת ביטחון רגעית, זיכרונות עולים ומציפים את חלל
גופי בחמימות. הכוח הזה גורם לי להרגיש שאני יכולה לעשות דברים
מופלאים, לעוף, לשלוט על העולם, להרים 200 קילו בזרת השמאלית.
הברזלים שעוטפים את החורים, דרכם משתחלים השרוכים כנחש מפותל
ואכזרי מעניקים תחושת שליטה ונוקשות שגורמת לי לחשוב שיש פתרון
לכל תחלואי העולם. הפלסטיק העוטף את קצה השרוך באדיקות ולא
מרפה כמו שוט על גבו של עבד כמו אישה האוחזת בפין בעלה ושולטת
בחייו. נעלי הבית העלובות המסמלות את העצלות וחוסר האמביציה
מוסתרות ונדרסות על ידי נעלי הערב החזקות והסוערות. אני בזה
להן, לנעלי הבית המרופטות בעלות סוליית הפלסטיק המכופפת שנכנעת
לכל דורש. ברגעים של חולשה, נראות הנעליים הפשוטות, מהעור
השחור, המצוחצחות, כמרכז ההצלחה והניצחון. כל כוחות העולם
מרוכזים בהרמוניה של צבע וצורה. בתוכי מתרוצצת  לה תחושת
הניצחון וההתרגשות כאילו יכולתי לוותר על חיי כרגע ולהתחיל
להיות מישהי אחרת לו רק הייתי מכניסה את רגלי אל תוך העור
הקשוח והנוקשה שפצע את רגלי וחתך את בשרי פעמים רבות כל כך.
אין בי כוחות לנעול נעל כזאת, אני מודה בתבוסתי וסוגרת את דלת
הארון הכבדה חוזרת לחיי העלובים.