בחיים שלי לא זכיתי בהגרלה. שלחתי עטיפות מסטיק, שלחתי מכסים
של צנצנות ריבה, שלחתי לוטו - וכלום.
הלכתי ליועץ לענייני מזל. "סוסים", הוא אמר, "אתה צריך ללכת על
בטוח. סע להיפודרום, שים 10 דולר על הסוס בעל הסיכויים הטובים
ותרויח 10 סנט".
הודיתי לו בחום. "יש עוד בעיות?" הוא שאל. "אין אישה" אמרתי.
"מצטער, לא השטח שלי", אמר.
הלכתי להיפודרום ושמתי עשירייה על "טורנדו", שניצח ב-34
המירוצים האחרונים. אין יותר בטוח מזה.
שמעתם פעם על סוס שמוביל במירוץ וחוטף התקפת אסתמה 50 מטר לפני
הסוף? מה הסיכויים, אחד למליון?
זה בדיוק מה שקרה לסוס שלי.
חזרתי ליועץ. "אתה מקרה קשה", הוא אמר.
אחרי שבוע הוא מתקשר: "תשבצי הגיון", אמר, "אולי 20 אנשים בכל
המדינה מבינים בזה. אין סכנה שהמעטפה שלך תקבל אסתמה. אחד מתוך
עשרים זה סביר".
הודיתי לו בחום. "יש עוד בעיות?" הוא שאל. "אין אישה" אמרתי.
"מצטער, לא השטח שלי", אמר.
כדי להגדיל את הסיכויים, בחרתי בתשבץ של עיתון "המעמיק",
שתפוצתו נמוכה ותשבציו קשים במיוחד.
שלחתי שמונה פעמים את הפתרון- וכלום. בפעם התשיעית זה בא!
זכיתי בפרס: ארוחת ערב במסעדה צרפתית
Le Grand Cauchon, שם מכינים את הבוייאבז הטוב בעולם.
יומיים לאחר מכן נסגר "המעמיק". בזמן האחרון אין קהל לעיתונות
עומק. "ומה עם הפרס שלי?", שאלתי. "מצטערים", ענו. "אבל
הבטחתם, אתם חייבים", אמרתי. "לא הבטחנו, לא חייבים", ענו.
לא נותרה לי ברירה, נאלצתי להשתמש בקלף האחרון: "זוכרים את
הסוס עם האסתמה? זה היה הסוס שלי.
אל תעשו לי את זה שוב". זה שבר אותם. "בסדר, תבוא ותיקח".
הודיתי להם בחום. "יש עוד בעיות?" שאלו. "אין אישה" אמרתי.
"מצטערים, לא השטח שלנו", אמרו.
התקשרתי להזמין מקום במסעדה לאותו ערב. "מצטערים", אמרו לי,
"סוגרים". "בסדר, אז מחר" אמרתי. "לא הבנת, המסעדה לא רווחית.
אנחנו סוגרים לתמיד". בזמן האחרון אין קהל לקולינריה מעודנת.
"ומה עם הפרס שלי?", שאלתי. "איזה פרס?" שאלו.
וכאן החל דיאלוג די דומה לזה שלעיל, ושוב הסוס עם האסתמה שבר
אותם. "מה, זה אתה?", אמרו, "טוב, מחר אנחנו עושים מסיבת סיום
רק למשפחה והחברים, אבל נכניס גם אותך".
הודיתי להם בחום. "יש עוד בעיות?" שאלו. "אין אישה" אמרתי.
"מצטערים, לא השטח שלנו", אמרו.
הגעתי למסעדה למחרת, התיישבתי, קראתי למלצר והזמנתי את חלום
חיי: בוייאבז של Le Grand Cauchon.
"נגמר", אמר המלצר. הפעם לא בזבזתי זמן: "מה פתאום נגמר, אתה
יודע מי אני? אני זה ההוא עם הסוס האסתמטי".
"זה אתה?" נדהם המלצר. "כן, זה אני", התייפחתי, "אבל התגברתי
והגעתי עד הנה, ועכשיו כשאני כה קרוב...",   "בוא איתי", אמר
המלצר, "ניסע אלי הביתה ואכין לך בוייאבז".
הודיתי לו בחום. "יש עוד בעיות?" הוא שאל. "אין אישה" אמרתי.
"מצטער, לא השטח שלי", אמר.
כשהגענו לתחנה, התברר כי האוטובוס האחרון כבר יצא. "הסוס נחנק,
העיתון נסגר, המסעדה פשטה רגל, הבוייאבז נגמר ועכשיו אין
אוטובוס", קוננתי, "הייתי תולה את עצמי, אבל בטח ייגמרו
החבלים".
"נלך ברגל", פסק המלצר.
אם הייתי יודע באותו רגע שהמלצר גר 20 קילומטר מהעיר אולי
הייתי מוותר, אבל לא ידעתי. הלכנו והלכנו, כל הדרך היתה עליה.
הלילה היה קר ולח במיוחד. המלצר התנשם והתנשף כמו קטר, ואז זה
קרה: הוא חטף התקפת אסתמה קשה במיוחד ומת. מה הסיכויים, אחד
למליון? המשכתי ללכת עד שראיתי בקתה קטנה, 100 מטר פנימה לתוך
היער. ניגשתי ודפקתי בדלת, פתחה לי אשה.
וכך הכרתי את אשתי, אילנה. עדיין לא זכיתי בהגרלה אבל לפחות יש
אשה.