באותם הימים, וגם בימים שאחר כך ניסיתי להשלים עם המצב. כל
מצב. לא לשמוח יותר מידי ובעיקר לא לבכות יותר מידי. לא לאהוב,
להשתדל לא לשנוא, לא לכעוס ובעיקר לשלוט בעצמי. כולם עשו כך לא
הייתי היחידה. היה נראה כאילו נמוגו הרגשות מן העולם. עולם
עסקו בענייני היום יום, בפוליטיקה, בסבלות העולם אבל אף אחד לא
התעסק בעצמו. אם משהו היה מתעסק בעצמו היה זה בנוכחות איש
מקצוע, שגבה סכומי עתק. ואחר כך חייב היית להסתיר את העובדה
שלא בלבד שהתעסקת בעצמך אף נעזרת באיש מקצוע- אין גבול. בימים
ההם לא היה גבול.
באותם ימים גם היו הרבה כלבים ברחוב. אני לא יודעת למה אבל
היו. אני מפחדת מכלבים, אבל באותו הזמן ניסיתי לעבור לידם
כאילו כלום והלב שלי כמעט קפץ מהחזה מרוב בהלה. לא הראיתי כלום
כלפי חוץ. אם היה עובר מכר לידי בזמן שהייתי עוברת ליד כלב
יכולתי אפילו לפתוח בשיחה, שיחת חולין. עד כדי כך הייתי מאומנת
בשיחות חולין. לא ייאמן על אילו דברים יכולות הבריות לדבר כאשר
יש דברים רבים מידי שאסור לדבר עליהם. קליפות פקאנים.
באותם ימים הייתה מן הסכמה שבשתיקה. אסור היה לדבר על העבר וגם
לא על העתיד. את ההווה מותר היה לתאר במילים ספורות וקבועות
מראש כמו "בסדר" ו"הכל בסדר" על מילים אלו לא הייתה הגבלה.
לפעמים הייתי מנסה לשכנע את עצמי בתקינות המצב ומבלי לשים לב
הייתי כותבת "בסדר" על גבי עמודים שלמים. נראה היה כאילו דבר
לא קורה וכל מה שקרה הפך לדבר נוסף שיש לשמור שתיקה לגביו.
כפות רגליים. בימים האלו, הארוכים, היו שדים ומלאכים, ופיות
וחלומות והכל היה אמיתי לחלוטין. כשאנשים אינם יכולים לדבר
קמות ישויות המכילות את נפש האדם.
באותם הימים יכולת לראות מלאכים. לפחות אני יכולתי. מלאך אחד.
הוא היה לבוש בסרבל עבודה כחול והיו לו עיניים כחולות של
מלאכים. הוא הציג את עצמו כמלאך, באותם הימים זה היה הגיוני
לחלוטין. מה גם שלא היה לי כוח להתווכח.
צבע חרדל. הייתי מאושרת מהעובדה שמישהו אמר לי משהו חוץ
מ"בסדר" ובחרתי לשחק את המשחק שלו. הוא ניחש שהשאלה הראשונה
שלי תהיה קשורה איכשהו לכנפיים ולכן הקדים והסביר שזה הכל
מיתוסים ואם למלאכים היו כנפיים הם לא היו נשארים פה בעולם
המחורבן הזה אלא עולים לשמים, או יותר נכון, בורחים כל עוד
נפשם בם. הסברתי לו שהשאלה הראשונה שלי הייתה אמורה להיות בקשר
לסרבל שלו משום שתמיד חשבתי שמלאכים לובשים לבן או לפחות שחור.
הוא צחק. "זה בגדי עבודה" הוא הסביר. ואני הבנתי, הגיוני.
רגליים של כסאות.
באותם הימים התגוררתי בקופסאת שימורים של תירס מתוק. הזמנתי את
המלאך לגור אתי כדי שלא יהיה לי צפוף והוא הסכים. מלאכים הרי
לא תופסים הרבה מקום. חיינו לנו חיים של שגרה בלי לדבר. יחסים
רגילים. ביום בהיר אחד אמר לי המלאך מילה אחת: לא. לא. הוא חזר
שנית, ואני, נדהמת, לא מבינה, כמעט מתעלפת, "מה לא?" צעקתי
בהיסטריה, הוא הסתכל עליי בעיניים פעורות והרים שלט לבן שעליו
כתוב בלבן "לא". ביצים סגולות.
"מה זה?" שאלתי. "מסר" הוא ענה. "מסר ממי?" שאלתי. "מאיפה לי
לדעת" הוא ענה. שמרתי על איפוק ולא המשכתי לחקור, אך המסר הזה
הציק לי עוד ימים רבים עד שיום אחד התפרצתי "מה אתה חושב שהמסר
הזה אומר?" שאלתי. "לא" הוא ענה. "כן, אבל מה המשמעות שלו?"
שאלתי. "כנראה שמישהו מתנגד" הוא ענה.