בן דוד שלי נרצח בצבא, אבל החבר שלי נרצח בתאונת דרכים...
כשמדברים על מישהו שמת תמיד אומרים דברים טובים, משבחים אותו,
מספרים על מעלותיו ועל רגעי הגאווה שהיו לו... בדרך כלל כשחייל
נהרג אפילו קצת מכניסים כמה שהוא היה גיבור, וכמה הוא רצה לתת
למדינה מעצמו, כמה לא הפחיד אותו שום דבר ואיך הוא היה מספר את
סיפורי היומיום שלו בצה"ל בגאווה... צה"ל - צבא הגנה לישראל -
שם די גדול בשביל המקום שבו נהרגים אחים שלנו, דודים שלנו,
אבותינו וחברים שלנו... אבל ללא שום ספק, חברים ואחים שמתים
בגבורה למען מדינת ישראל, למען מטרה מסוימת, מטרה שרוב המשפחות
המספידות לא היו מוכנות לרגע אחד לאבד את ילדיהם בשבילה, לא
משנה כמה היא חשובה ונחוצה לקיום המדינה שלנו... מטרה...
דניאל, כמו שאני זוכר אותו, היה די ביישן, אחד שהיה תמיד נותן
לך חיוך כזה שעושה לך טוב על הלב וגורם לך גם לחייך. לא נראה
לי שהיה מישהו שלא אהב להיות בחברה שלו. הוא היה די ענייני...
הייתי עוד ילד קטן, אפילו לא הייתה לי בר מצווה, לא ידעתי יותר
מדי מה זה אומר המושג הזה "צבא", לא באמת ידעתי... ובטח שבטח
לא מה זה מוות.
אבל תמיד הייתי מסתכל עליו וחושב שכל העולם בידיים שלו, הוא
היה די גבוה, לפחות בשביל ילד נמוך קומה כמוני. תמיד הייתי
נכנס אליהם לבית, שדרך אגב היה בו גינה ענקית, ובכל פעם שהייתי
יודע שאנחנו נוסעים לדודים בצפון, הפנים שלי היו מחויכות ושום
דבר שבעולם לא יכול היה להוריד את החיוך מהפנים שלי. תמיד הוא
היה מדבר איתי על בנות, על זה שאני צריך להיות "לא פראייר" של
אף אחת, לא לתת לאף בחורה להטעות אותי ולעשות ממני מפגר... זה
לא עזר יותר מדי; כבר שהייתי בכיתה י"א הייתה לי חברה שסובבה
אותי על האצבע, אבל אם זה לא קורה לפחות פעם אחת בחיים, אתה לא
יודע מה זה בחורה אמיתית... שרון הייתה כזאת אחת שמסובבת את
כולם על האצבע, לא רק אותי, אבל אני הייתי חבר שלה, והסיפור גם
כן לא התחיל עם כוכבים ולבבות מעל הראש.
הוא התחיל במסיבת יומולדת של אריאל, החבר הכי טוב שלי, ושרון
הייתה אז חברה שלו. תמיד הייתי עם אריאל, הוא היה בשבילי כמו
אח, ושרון הייתה חברה שלו, אז כל הזמן ניסיתי לגנוב להם רגעים.
אהבתי אותה מהרגע הראשון שפגשתי אותה, ולא הייתי מפסיק לדמיין
את הרגע שאנחנו מתנשקים, רגע שכל העולם מפסיק להסתובב, הכל
נעצר, הציפורים מפסיקות לצייץ, רגע של שקט עולמי כזה, שרק אני
ושרון ממשיכים לחיות. כשראיתי את הרגע, לא חשבתי שאני אמצא את
עצמי מתנשק עם שיכורה, שהרגע רבה עם חבר שלה, שהוא בעצם החבר
הכי טוב שלי... לא גילינו לאריאל, משום שזה היה כזה שולי, זאת
הייתה נשיקה סתמית, מהצד שלה לפחות. באותה תקופה לפחות, אני
הרגשתי שאני הכי אפס בעולם, אבל איך יכולתי לעצור את עצמי
מלנשק את הדבר שהכי רציתי בחיים שלי, לא אריאל ולא מה שדניאל
אמר לי היו משנים את מה שקרה שם... חצי שנה אחרי שהם נפרדו
פגשתי אותה באיזה יומולדת של ידידה משותפת, שוב שתינו, והיא
רבה עם החבר שהיה לה באותו זמן, ושוב התנשקנו, אבל זאת היה
נשיקה מסוג אחר - לא היה אריאל באמצע, לא מבחינתי לפחות, ואת
האמת? זאת הייתה נשיקה יותר טובה - היא הייתה כמעט בלי טעם של
אלכוהול הפעם...

נוסעים לדודים בצפון... מהבוקר אני עם פרצוף מחויך, כל הנסיעה
הלוך אני ואבא משחקים באוטו "ארץ עיר", להעביר את הזמן, מדי
פעם אמא צועקת על אבא שייתן לה לישון, ואני בא לעזרתו וצועק לה
"תני ליהנות". הייתי ילד ששואל מלא שאלות, לא מפסיק, כאילו אני
איזה סוכן שב"כ שנכנס לגוף של ילד בן 10, שואל ושואל, וענו לי
אז המשכתי לשאול...
"אלףףףףף... סטופ - ד... דנמרק, דימונה, דג, דקל, דניאל..."
האוטו בשקט, אמא שלי מסתכלת על אבא שלי, ואני על אמא שלי,
ראיתי שירדה לה דמעה... אני לא אשכח את זה לעולם - היא הזילה
דמעה... לא חשבתי שאם אני אגיד את השם שלו זה מה שיקרה, לא
התכוונתי שזה מה שיקרה, אבל זה עוד היה טרי מדי כנראה...

"רועי, תענה לטלפון."
בקול חמדמד של ילד בן 9 עניתי: "הלו?"
"אמא, זאת דודה שרה."
"הלו..." אני מוצא את עצמי מנסה להקשיב לאמא שלי, מדברת בקול
צרוד ובוכה, קול שלא מאמין למה שהוא שומע, קול שמאותו רגע
משתנה לתמיד, קול שנשאר איתך מאותו רגע עד הסוף... אמא מתחילה
לבכות בקול ואני אחריה בלי לדעת על מה. הייתי קטן ונבהלתי...
למחרת נסענו לבית הקברות בהר הרצל. בדרך היא אמרה לי: "חמודי,
דניאל כבר לא בחיים". לא הבנתי את המשמעות האמיתית של המילה
מוות, זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בזה... ראיתי אותה מזילה
דמעה או שתיים ושוב בכיתי איתה אבל לא בדיוק ידעתי על מה
ושאלתי אותה: "לאן נוסעים אמא?" והיא אמרה לי: "לבית החדש של
דניאל", אז אמרתי לה: "אה, אז קנינו לדניאל פרחים בשביל הבית
שלו?" והיא סימלה לי עם נדנוד כבד של הראש בכן... ושוב הזילה
דמעה.

אני ושרון חוגגים חודשיים מחר, ולאריאל יש יומולדת... האמת היא
שכשסיפרתי לו שאנחנו יוצאים הוא לא כל כך כעס עליי, הוא ממילא
לא ממש אהב אותה, אבל ידעתי שבפנים זה די פגע בו שהחבר הכי טוב
שלו יוצא עם חברה שלו לשעבר, אבל הוא קיבל את זה בסבבה...
לא ידעתי מה לעשות, לאריאל יש יומולדת ולי ולשרון חודשיים,
והיא ואריאל לא דיברו מאז שהם נפרדו. היא גם לא אהבה שאני
מסתובב איתו, היא הייתה אומרת שהוא שמוק, אבל אריאל ואני כבר
מהגן היינו ביחד ולא חודשיים ולא שנה היו מפרידים בינינו...
בסוף הלכתי עם שרון, פחדתי שהיא תריב איתי. לפני זה הסתננתי אל
אריאל הביתה בלי שהיא תדע, נתתי לו כזאת מאפרה של בוב מארלי
ומצת של זיפו, מתנה לחשישניקים, עם חריטה של "חברים של נצח זה
לנצח". הוא אהב את המתנה, אז הוא לא כזה כעס כשהלכתי והבין
אותי, נתתי לו חיבוק ועפתי משם לחדר של שרון. היא הכינה לי מלא
בלונים וראינו סרט; הרגשתי שלי יש יומולדת, לא לאריאל...

היום אני כבר בן 19, אני משרת בסיירת מובחרת - לפעמים אני חושב
לעצמי למה רציתי להתקבל לסיירת מובחרת יותר - בשביל להגן על
המדינה או בשביל המבחן העצמי, אבל אני חושב שזה יותר בגלל
דניאל. הוא היה בסיירת גולני - כבוד!

לא הייתי במכונית כשזה קרה, הייתי עם שרון בסופשבוע בצימרים
בצפון, חגגנו שנה ביחד... הפעם אני קיבלתי את הטלפון, ובאותו
שלב כבר ידעתי מה זה מוות, ידעתי כמה זה כבד: "אחי, אריאל
ושלומי בבית חולים, הם עשו תאונה קטלנית...". ישר, בלי לחשוב,
לקחתי את שרון, הכנסתי אותה לאוטו, כולי לחוץ, ונסעתי לבית
חולים. נסיעה שאמורה לקחת שלוש שעות לקחה לי שעה וחצי, כל הדרך
על 160, אפילו לא שמתי לב למהירות עד ששרון אמרה לי להאט לפני
שנגיע לבית חולים לא במכונית שלנו... הגענו לבית החולים, לא
הספקתי לכבות את האוטו אפילו, כבר רצתי לכיוון הבניין, שאלתי
את אחת האחיות שם איך אני מגיע לחדר, והיא אמרה לי: "אריאל
פדרבוך כבר לא בחיים" ושחברו שלומי עציון במצב קשה מאוד...

הפעם הילד הקטן שלא מבין מה זה מוות וששואל שאלות בלי התרעה,
כבר הבין מה זה אומר ושאלות הוא כבר הפסיק לשאול. לא היו לי
מילים בפה, נחנקתי מדמעות, פרצתי בצעקות, דפקתי על הקירות,
הרגשתי כאילו כל העולם עושה ממני צחוק... מי לקח ממני את
אריאל? הילד שמלווה אותי מהגן, זה שצחק מכל מה שהייתי אומר,
שהיה מסכים עם כל מה שאני חושב, שהבין אותי יותר מכולם, שידע
מתי אני עצוב ומתי אני שמח, שהרגיש אותי קרוב גם שאני רחוק. מי
לקח ממני את הדבר הזה? באותו רגע זה חנק אותי מבפנים, באותו
רגע הדמעות שלי עטפו את הגרון שלי ושטפו את הלב שלי בעצב,
בכעס, באי ידיעה מה הולך להיות, במחשבה של ריקנות, של סוף, של
אי הבנה מה הולך... כבר לא ראיתי מסביבי אף אחד, רק ראיתי את
הקיר שנסגר בעיניים שלי, קיר שממנו אין דרך חזרה...

אריאל נרצח בגלל דבר כל כך טיפשי, מכונית! אריאל ושלומי חזרו
ממסיבה בתל אביב ובדרך פגשו את מותם בתאונה חזיתית, שיכלה
להימנע אם האדון שממול היה מואיל בטובו לחכות עם שיחת הטלפון
עוד שנייה... דניאל נהרג בשביל מטרה מסוימת, אריאל לא...

בן דוד שלי נרצח בצבא, אבל החבר שלי נרצח בתאונת דרכים...