א.
אם חוכמת הטבע שטנית היא,
איך זה שהטבע מאזן את עצמו
ורק בני-אדם הורסים אותו?

אם תועדף החרב על האהבה,
אם מוותרים אנשים על אחווה למען גאווה,
כשהטבע עושה את שלו,
העולם... מה יהא בסופו?

אם שילטון כפייתי הוא,
אם אמת מוסתרת בשקר,
אם שוכח אדם מהי אהבה
ונישא למען הנוחות, או הבריחה...

אז...

בורח אדם מהוריו
ברדיפה אחרי הגשמה,
אך סופו שאינו מגשים,
אלא אובד באילוצים.


ב.
אם אדם מאדמה לוקח,
אזי נלקח זכר מנקבה...
אך אל עפר ישוב...
אל מקום רימה ותולעה...

מכאן שסופנו ידוע מראש,
אז למה אנשים חיים,
כאילו יחיו לנצח נצחים?

לשם מה רודף אדם
אחר חלומות רחוקים,
למה אינו מסתפק
בסיפוק ובאהבה שבלב,
ובמקום זאת בצע רודף?

למה מתחרה אדם בחבריו?
לשם מה לו לפגוע
ולהרחיק אנשים מעליו?
- הן ככה נותר הוא בודד,
והבדידות מאוסה על רובם.

ג.
המרי העתיק פעם בעצמותיו:
"להיות אני, כמו שאני,
לא עוד כפייה,
לא עוד מסגרת מנדה.
להיות אני, כמו שאני,
כמו שרוצה להיות ליבי,
כמו שאני זורם חופשי,
כמו שאני...
מאוחד עם אמא אדמה
ועם כל הטבעי, שבי ובה...
כי לחופש נולדתי
לזרום עם סביבה,
שהרסו בני-אדם
בתחרות...
יצירת גאוותם."

אלו שאלות, ששאלתי את עצמי אז... כשבחרתי בגיל 11 לחזור בשאלה,
כבת למשפחה דתית, ואני שואלת אותן גם היום, כשאני רואה סביבי
את החוזרים בתשובה.