קריין: ספרי לי קצת על עצמך.
אישה: כן אני היום בת 34. התחתנתי בגיל 18 והייתי נשואה במשך
עשר שנים. תמיד ידעתי לשלוט בגברים - בבעלי הייתי בוגדת תמיד
עם אלף גברים באותו הזמן. היו מפנקים אותי, הייתי מקבלת מתנות.
גם תמיד ידעתי לשמור על ככה... גזרה. הייתי משחקת בגברים והם
היו נכנעים למשחק שלי, והמשחק שלי היה - אני שולטת ואתם עבדים.
אבל מה... תמיד הייתי ככה קצת לא מרוצה. הייתי אומרת לעצמי
לפעמים. את צריכה גבר חזק. יום אחד יגיע גבר חזק והוא ייקח
אותך ויעשה אותך שפחה.
קריין: המשיכי בבקשה.
אישה: אני ממשיכה. אחרי שהתגרשתי מבעלי גם כן המשכתי עם
המשחקים. אלף גברים היו לי כל יום. כולם היו מפנקים אותי,
לוקחים אותי למסעדות הכי יקרות, קונים לי את הבגדים הכי יפים.
ובאמת היה לי כל מה שאישה יכולה לחלום. סקס טוב, מאהבים
צעירים, כסף ובגדים. אבל כל הזמן הזה הרגשתי קצת איך לומר. לא
מאוזנת. אתה יודע - הרעיון הזה. אני לא יודעת ככה איך לקרוא
לו.
קריין: אידיאה פיקס.
אישה: האידיאל הזה. כן האידיאל הזה הוא לא עזב אותי - שמה שאני
באמת צריכה זה גבר חזק. כלומר הייתי אומרת לעצמי: 'זהבה מה שאת
באמת, זה בחורה קטנה שאת צריכה גבר חזק שישליט בך קצת סדר.
שישים חוקים. שישים אותך כבר  איפה שאת צריכה להיות עם קצת
שקט. שייתן לך להרגיש אישה באמת.' כי כבר אתה יודע כבר התבגרתי
ותמיד ככה רציתי רק לצאת ולבלות, אבל עברו הרבה שנים.
ואז הכרתי אותו. (נאנחת)  הוא כבש אותי ישר ובאמת לא לקח הרבה
זמן וכבר עמדנו מתחת לחופה.
קריין: ואת היית מאושרת?
זהבה: בטח שהייתי מאושרת! מה אתה משוגע?! הייתי מאושרת מאוד!
אמרתי לעצמי, סוף סוף! ובדרך מהחתונה הביתה.
קריין: מה קרה בדרך מהחתונה הביתה.
זהבה: אז ישבנו בלימוזינה. מצד אחד אני ומצד שני חברה שלי.
והוא ככה מתחיל קצת עם חברה שלי ולי הוא אמר 'זהבה, כשמגיעים
הביתה אני רוצה שתכיני לי קצת קפה ותארגני את האמבטיה. כי בא
לי אמבטיה חמה.'
קריין: ומה עשית.
אישה: צייתתי. ביצעתי. עקבתי אחרי פקודות - נו בטח, זה מה
שרציתי אולי כנראה? אבל הזמן עובר והוא לא עובד. מאז עברו שש
שנים כבר. כל הזמן אני מפרנסת אותנו. אני עושה הכל.  קונה לו
את הבגדים, קונה לו מתנות, כל דבר שהוא רוצה אני עושה בשבילו.
אמר לי לרדת מעישון, ירדתי מעישון. אמר 'אני רוצה שתשמרי על
גזרה', עשיתי דיאטה. מה זה?! אתה יודע! רצחנית! והוא כל היום
שוכב במיטה והכסף שאני מרוויחה הוא קונה בו סיגריות לעצמו
והולך לקזינו. נו, בטח, הוא לוקח אותי לקזינו ועושים חיים.
אבל, הוא לא עושה כלום. ואני כבר קורסת.
קריין: והמצב הזה. לא נוח לך?
אישה: נו בטח שלא נוח! אני כל היום קורעת את התחת. ומה זה?!
אני אומרת לך - הכל אני עושה בשבילו! אבל אפילו להגיד לי שהוא
אוהב אותי הוא לא יגיד. הוא אומר אני לא יגיד לך שאני אוהב
אותך בפרינציפ. זה עניין של פרינציפ הוא אומר. ומה עניין
פרינציפ לאוהב, או אוהב לפרינציפ. מאחר שפרינציפ הוא לאהוב
ולאהוב הוא פרינציפ. וזה צריך להיות הפרינציפ. אפילו מול
הילדים שלי הוא מבזה אותי. כל היום אני עובדת ובערב אני מוצאת
אותו שרוך על הכורסה. ומה הוא אומר לי אתה יודע מה אומר?
קריין: מה?
אישה: אומר ! הבאת כסף לקזינו? הולכים לקזינו הערב? ושמה אתה
יודע מה הוא עושה?
קריין: מה הוא עושה?
אישה: מבזבז את כל הכסף שאני הרווחתי בעמל כל היום, אני אגיד
לך מה הוא עושה! זה מה שהוא עושה!
קריין: אז את לא מרוצה מהמצב?
אישה: נו בטח שאני לא מרוצה מהמצב. אפילו חיבה הוא לא מעניק
לי. ולפעמים אני אומרת לעצמי. אישה, זהבה, את טיפשה וזה מה
שמגיע לך. אבל בלב אתה יודע, הכאב כי הלב אומר. 'לא זהבה מגיע
לך משהו טוב יותר.'
ולפעמים גם הלב בוכה - הוא אומר לראש 'איך אתה כיוונת אותנו
ותראה באיזה ברוך אנחנו שנינו. עכשיו אף פעם לא נצא מברוך
כזה.'
קריין: כן הלב והראש. הראש והלב. הדילמה הנצחית.
זהבה: כן. והלב בוכה הוא אומר: 'זהבה, זה לא מגיע לך ככה. מה
שאת באמת צריכה זה גבר שיאהב אותך, בלי פרינציפים ובלי כלום.
גבר שייתן לך אהבה. שיגרום לך להרגיש אהובה'. אישה איזה מין
אישה היא אם היא לא מרגישה אהובה. היא לא אישה. היא.
קריין: לא אישה.
זהבה: כן. גבר שימלא לך את הלב זהבה. כי אתה יודע, אני כבר בת
שלושים וארבע והלב הוא כל השנים, כמו פרפר הוא רפרף בין הפרחים
ועייף הוא כבר. הוא רוצה לנוח - אני רוצה לשון, להזדקן עם גבר
שיאהב אותי לידי.
קריין: אני מבין.
זהבה: ואני נתתי לו הכל אתה מבין. והוא שום דבר לא מחזיר.
כביסה כמעט כל יום אני עושה, כלים גם כן, אפילו יותר מכביסה.
וגם מנקה את הבית פעמיים בשבוע, וגם תולה את הכביסה ומורידה
אותה. הכל לבדי. ומסדרת את הכביסה בערמות. ואני מפרנסת והוא.
גבר (ברקע): זהבה תפסיקי ככה.
קריין: טוב זהבה, נדמה לי שאת חוזרת על עצמך. זה את קולו שלו
שאני שומע ברקע.
זהבה: כן.
קריין: אולי הוא ירצה לדבר אתנו פה בתוכנית. אולי זה יעזור
לפתור את הבעיה אם נבין אותו. זה יהיה מעניין למדי.
זהבה: אני אשאל אותו.
פאוזה. קולות ברקע.
גבר: שלום לך רמי. אני מקשיב לתוכנית שלך כל לילה אתה גדול.
הכי גדול בעולם.
רמי: תודה רבה. תודה רבה.
גבר: באמת רמי. מה שאני הכי אוהב זה איך שאתה מקשיב. חסרים
בעולם היום אנשים כמוך שיקשיבו לכל האנשים עם הצרות. אם תשאל
אותי על העולם היום אני אגיד לך מה הבעיה מספר אחת! לא מלחמות,
לא כלכלה, לא חינוך, לא הדור הזה שהוא הולך ופוחת, אני אומר לך
באמת הולך ופוחת אתה רואה את זה בכל פינות הרחוב. הו, הדור
הזה. אבל לא זאת הבעיה הגדולה של זמננו אלא שיותר מדי אנשים רק
רוצים לדבר על הבעיות שלהם ולא להקשיב. להקשיב לזולת לא מעניין
אותם. ובאמת אם יקשיבו יותר אתה יודע. יש סיכוי. יגיעו אולי
קצת להבנה. אולי טוב יותר יהיה. אם רק יקשיבו.
רמי:  מצד אחד לדבר מצד שני להקשיב. אתה אומר.
גבר: את זה בדיוק אני אומר. וטוב היה אם גם היו מקשיבים לי
יותר בנוגע לזה. אבל אתה. אתה מבין רמי. אתה מקשיב כל יום
לאנשים. אתה מבין אותנו.
רמי: כן, אמרו לי זאת רבות.
גבר: אז ככה זה רמי. כל מה שהיא אמרה. היא מזבלת בשכל.
רמי: הכל לא נכון?!?
גבר: הכל!
רמי: הכל?!
גבר: טוב נו, לא הכל. אבל קצת לפחות. למשל הייתה תקופה שלקחתי
אותה לאמסטרדם ובתקופה הזאת גם אני הבאתי קצת כסף הביתה.
רמי: זהבה זה נכון?
זהבה: כן זה נכון רמי. אבל זאת הייתה תקופה קצרה. ומי מביא את
הכסף כל הזמן אני או אתה?! אהה. תגיד את האמת. אל תפחד! כי אני
מכירה אותך. שאתה לא תגיד את האמת ליד אחרים.
רמי: היא צודקת? מה שמך?
גבר: דודו.
רמי: היא צודקת דודו?
דודו: נו בטח שהיא צודקת! האישה הזאת נשמת אפי. היא מלאך
ובאמת. אני חלאה. כן לא אכפת לי אם תגיד. עכשיו כולם ידעו. נו
מחר כבר בטח ידברו בשכונה. אמא תתקשר תגיד 'דודו, איך יצאת
ככה. חלאה?!'. כן, מחר בבוקר ידע כבר העולם כולו. דודו סמרו
הוא חלאה! אבל העולם יעמוד על תילו אני אומר לך. הרבה חלאות
כבר חיו והרבה גם מתו. וכך גם אני. אני חי ולאחר מכן אמות.
רמי: אבל הגד לנו דודו, מדוע אתה חלאה? מדוע בחרת בפתרון שכזה
לחיים? חלאה?!
זהבה: כן חלאה, תגיד לנו.
דודו: (בקול חלש שעולה בווליום בפייד אין) כיבוש החרמון.
רמי: אני לא מבין אותך דודו. דבר יותר ברור.
דודו: נו זה הכל בגלל כיבוש החרמון.
רמי: נו דודו, הפעם אתה באמת כבר מגוחך. מה בין כיבוש החרמון
לבין להיות חלאה? לא חלאות כבשו את החרמון, אני מבקש ממך.
דודו: רמי. תקשיב לי. אני הייתי בקרב על החרמון. לפני הקרב
אמרו לנו - 'אתם תמותו. הקרב יהיה קשה.' והקרב היה קשה. רבים
מתו, ואני במהלך הקרב מחשבה אחת הייתה לי בראש. אמרתי לעצמי:
'דודו, החיים קצרים, מה אתה פה בשלג סתם דורך ככה ומדדה עם
הרגליים על הלבן, אתה מגוחך הרי.' ועוד אמרתי לעצמי. 'דודו אתה
בן 19 והיום אתה תמות ואף אחד לא יזכור אפילו. רק אמא, וגם היא
תמות  עוד מעט.'
רמי: וזה כאב דודו? זה כאב.
דודו: זה צרב בלב. אמרתי לעצמי: 'דודו, תסתכל איפה אתה. אם
הלילה תמות הכל יהיה שונה. אתה תעלה לשמיים ואולי תגיע לגן עדן
אולי לגהינום' כי גם חוטא גדול הייתי במהלך חיי. לא שה תמים
הייתי. בין החוטאים הלכתי וגאה הייתי בחטאי.
'אבל גם אם תחייה הכל יהיה שונה דודו', אמרתי, 'זה הרי אלוהים
שמנסה להגיד לך משהו.' וכך פירשתי: אם אמות הרי שאלוהים מעניש
אותי על חטאי. אבל לאלוהים התפללתי ואמרתי. 'אלוהים, הרי תתן
לי עוד אפשרות ואני אנצל את חיי. לא אבזבז את חיי לריק. אקדיש
אותם לקידוש החיים. אעשה רק חיים טובים.' ובו ברגע נשבעתי שאני
לא אעבוד לעולם אני אחיה חיים טובים. כי כך הורה לי אלוהים.
רמי: ואתה שרדת את הקרב?
דודו: רבים מחברי נהרגו אותו יום על החרמון. הלבן הפך אדום,
והאדום לבן ושניהם התערבבו לגוון ורוד. אבל בסוף הכל לבן - כי
אתה יודע הלבן של האדישות תמיד כובש בסוף את האדום של התשוקה.
ובאמת, תשוקה למכביר נשפכה שם אותו לילה. אני נפגעתי קשה בידי
ושכבתי מדמם על השלג הקר. אבל בזמן שאני שוכב אני רואה את עצמי
בקזינו. ידעתי כבר מה אני אעשה לאחר השחרור.
רמי: זה מקרה בלתי רגיל. אם תרשה לי להעיר.
דודו: ולכן רמי, אני לא מסוגל לעבוד, ואם נחזור לענייננו
הקודם. לכן אני חלאה. אבל שירשום עם ישראל כולו. אני חלאה, אבל
חלאה עם סיבה. וככזאת אני ראוי להטבות, ואם לא במעשים הרי
לפחות בשיפוט. שהרי לא כל חלאה, יש לה סיבה.
רמי: סיכמת זאת יפה הייתי אומר. זמננו למבזק עוד רגע והגיע.
דודו: כן.
רמי: ואני חושב שרבות עוד תלבנו הלילה אתה ואשתך את העניין
הלילה. ותבינו רבות על חייכם.
זהבה: כן רמי אתה צודק. עוד נדבר בכך. אבל דודו. מדוע לא ספרת
כל השנים?!
דודו שותק.
רמי: הוא עוד יספר וירחיב. גם טוב יהיה בחייכם וחסד רב.
זהבה: מהפה שלך לאזניים של אלוהים.
רמי: השבח לאל, השבח לאל.
רמי: ובמילים אופטימיות אלו נעבור למבזק. השבח לאל!