לאחר 14 יום הרגליים פיתחו נמק והידיים גדלו למימדים מפלצתיים.
נושו ביקש שיירו לו בפרצוף וייגמרו עם כל העניין, אבל זורק
וזונה סירבו בנימוס.
זונה הייתה קוראת המון ספרי מדע בדיוני משך כל הזמן שהיו
במערה, והיתה לה תיאוריה שנושו חלה בשנהבת.
בערבים, נושו היה מתעורר בחושך ומבקש שיקריאו לו סיפור -
העיניים שלו כבר לא הבחינו בין חושך לאור וזונה הייתה ממציאה
סיפורים מטורפים כדי להעביר לעצמה את הזמן. היא סיפרה על
נסיכים ודרקונים ועל נשים מתות ונושו היה מקשיב ואחר כך שואל
שאלות כמו ילד. לזונה הייתה תיאוריה שנושו נלכד במנהרת זמן בה
כל האיברים שלו שואפים אחורה לעבר ושזהו הגורם למטמורפזות
המפליאות שהינו עובר.

מיומנה של זונה

יום 17  
עדיין שום סימן לחיים מחוץ למערה. התפתחות מעניינת בגופו של
נושו - מתוך ראשו צומחות אט אט בליטות מוקשות. הידיים ממשיכות
לגדול באופן מבהיל - קשרתי אותן היום על מנת שיעצרו, אולי.
בפני מוטלת משימה לבדוק כיצד אוכל לבצע את היפוך הזמן על נושו
בעזרת פיסיקה קוואנטית. לפי איינשטיין אי שווה אם סי בריבוע.
אבל מה הוא סי בריבוע - דו, רה, או אולי מי. לא מצחיק - כל
העניין כבר מעורר בחילה. זה כבר היום השבע עשרה שאנחנו בתוך
המנהרה אבל מי סופר לעזאזל. יוקושו הבטיח לי לנסות לבנות טלפון
לוויני מהאבנים שבסלע - הוא אמר שיש לו את התוכניות. כששאלתי
אותו על איזה מקור כוח הוא מתכנן לעבוד,  אמר שדינאמו. זורק כל
הזמן מנסה לפלרטט איתי. אני חושבת שהוא סוטה מין מבחיל - אתמול
הוא תפס לי בטוסיק באמצע שהכנתי סלט - וכמעט הכנסתי לו סטירה.
אבל צריך לשמור על אחדות.

יום 19
הרגליים של נושו משנות צבעים באופן מעניין - הן מקרינות אור
מוזר וזוהר ומחליפות את הצבעים באופן מהיר ורציף - צהוב, סגול
וורוד זוהרים. וכל הצבעים. הן מתחילות למשוך את הנמלים והללו
בוחנות אותן וממהרות לנגוס בבשר היבש. נושו אינו חש בדבר אבל
אני מנסה להרחיק אותן - בניתי דחליל ממקלות שמצאתי ורוב הנמלים
לא מעזות להתקרב יותר. הנועזות ביותר מתקרבות, בוחנות את
הדחליל וממשיכות על מנת לנגוס ברגליים. אני משגיחה וכל מספר
קטנות הורגת אותן בעזרת חתיכת סכין שמצאתי - לאחר מכן אני
מורחת אותן על בלוק הבניין שמונח במרכז המערה - ומסדרת אותן
בשורות. על מנת לשמור על סדר.
יוקושו קורא הרבה ספרי הנדסה, מעניין אותי מה הוא זומם. אני די
בטוחה שהוא ינסה להרוג את כולנו במהלך הימים הקרובים - הוא
שברירי ועדין כלומר נוח להשבר ולרצוח את כולנו. צריך לזכור
להיזהר.

יום 20
הבליטות בראשו של נושו מתגלות כקרניים - תחילה ניסיתי להסתיר
אותן מהבנים שלא ייעזו לצחוק או להגיד משהו רע על נושו. אבל עד
מהרה היה זה חסר תקווה. הן כבר באורך של אמה, הקרניים. היום
המצאתי משהו חדש - אני תולה את הכביסה על הקרניים של נושו
לייבוש - וכך גם מגינה על הראש היפהפה שלו מפני האור. הקרניים
משוננות ובעלות קצה מחודד - ניסיתי למצוץ אותן היום והן היו
מלוחות. הן יפהפיות אבל, הקרניים. הידיים של נושו מפתחות ממדים
מפלצתיים ממש - אחת מהן כבר באורך של 7 מטרים - תחבתי אותה
באחד מכוכי המנהרה. אולי היא תמשיך לגדול דרך החור ותפער לנו
פתח מן המערה הארורה.

יום 21
היום בלילה היה לי חלום אירוטי. חלמתי שאני ונושו שוכבים
ערומים על הקרקע,
לצד הבלוק שבמרכז המנהרה. נושו תוחב את הקרניים הנפלאות שלו
לתוך הפות שלי ואני נאנקת. לאחר מכן אני שולחת לו אותות
אלקטרומגנטים לתוך הרקטום והוא מתפתל בהנאה.
כשהתעוררתי הייתי מופתעת מעט וסיפרתי את החלום לנושו - הוא שאל
אותי אם יש לו קרניים. זורק אמר שאני צריכה זיון. אני לא. זורק
סוטה מין - הוא אמר שהופעת סמלים פאליים בחלומות היא הדחקה של
הצורך הקמאי שלי.
אמרתי לו שאם הייתי מזדווגת אם מישהו מכל המערה המזורגגת הזאת
זה יהיה על בטוח נושו, ובטח לא הוא.

יום 22
אני חושבת שזורק מקנא בנושו על הקרניים היפות שלו. אתמול בלילה
תפסתי אותו מנסה לנסר לנושו את הקרניים עם אזמל - מיד שלפתי את
הסכין שלי והצמדתי אותה לצוואר שלו. הסברתי לו שאלו הקרניים של
נושו. הוא ברח בצרחות בהלה, מדלג וקורא לאלוהים. מאוחר יותר
אמר שאני מטורפת ושהקרניים האלו הן לא אנושיות. אמרתי לו שהוא
פשוט מקנא בנושו על זה שיש לו קרניים יפות כל כך כמו שלו אף
פעם לא יהיו - אני חושבת שזורק נעלב.
אחר כך ישבתי על הבלוק שלי במרכז המערה וחשבתי. אני חושבת
שאולי אאלץ להזדווג עם זורק ולו על מנת להעביר אותו לצד שלנו.
שלי ושל נושו ז"א. אחרת אני עלולה למצוא את עצמי מול שני חולי
הנפש האלו. זורק ויקושו. יקושו בנה לעצמו שני גלגליים בינוניים
בגודלם. הוא זומם משהו.

יום 23
החזה של נושו חלק כמעט משערות - הוא עולה ויורד בסדירות, רגוע
ושלו כמו ארץ קטנה נייטרלית ומנותקת במרכז התהפוכות העצומות
שמתחוללות בגופו שלו. הרגליים של נושו הולכות וקטנות ובינתיים
מאבדות גם מממשותן. היום העברתי קפצון דרך הרגליים שלו וזה עבר
חלק. כמו חלקיק נוטרינו. איבדתי קשר עם היד הימנית שלו - היא
קודחת לעצמה חור בקיר.
היום זורק החל לצרוח עלי בגרמנית שהוא אוהב אותי. אני לא
מאמינה לו אבל אני אזדווג איתו בכל אופן.

יום 24
הזדווגתי עם זורק. עשינו את זה על הבלוק שבמרכז המנהרה. נושו
לא ידע מכל העניין כמובן - ויקושו בדיוק ישן. בזמן הזיווג זורק
טען באוזני שנושו כרת ברית עם השטן והוא מנסה להרוג את כולנו.
אמרתי לו שאני מוכנה להמשיך ביחסים המיניים בינינו אבל בטעם
ההכרחי שהוא ישתף פעולה איתי ועם נושו. ושיגן עלי מפני יקושו.
זורק הסכים. הוא צועק עלי 'איכלי בי דיש' וממשיך לצרוח משפטים
בגרמנית אבל אני לא מבינה כלום. זה כבר עברו 24 יום במערה.
יקושו חיבר את שני הגלגלים הבינוניים בעזרת מוט עץ ארוך. והקים
מתקן שהעמיד את כל הקונסטרוקציה באוויר. אולי הוא רוצה להיות
פסל.

יום 25
עוד פעם אותו חלום על הקרניים של נושו. יקושו הציג בפנינו את
הטלפון הלוויני שבנה - לפי התוכנית יקושו יחזיק את הטלפון -
ובינתיים אני אסע באופניים ואספק לו כוח. הוא בנה אופניים.
הסכמנו לבצע את העניין מחר לאחר שהוא יסגור מעגלים אחרונים.

יום 26
היום בערב כשהקראתי לנושו את הסיפור היומי הוא אמר שקר לו
ושנמאס לו והוא רוצה הביתה. לפתע הפכתי עצובה במהירות ומיהרתי
לבכות בכי תמרורים. אמרתי לו שאני מפחדת גם כן אבל אני מגינה
עליו - ושזורק גם מגן עליו. מרוב הלחץ
נהייתי חרמנית, מיהרתי והתיישבתי על הקרניים של נושו - הילד לא
שם לב אפילו בזמן שאני התנענעתי. זה היה הרבה יותר טוב מזורק.
הניסוי עם האופניים התברר ככשלון חרוץ. המערה חוסמת כל סוג
שידור. אני חושבת שזה סוג נוראי של מערה. מהסוג הגרוע ביותר של
מערות. מרושעת.
אני מאוד עצובה. אני גם חושבת שאף פעם לא נצא מהמערה הזאת.
זורק יושב כל היום בפינה ואני חושבת שגם עליו משתלט הייאוש.
כיצד נחלץ אי פעם מהמצב הנוראי הזה.

יום 27
לסיים את החיים במערה. אף פעם לא חשבתי שאסיים את החיים במערה.
כשהייתי ילדה קטנה אהבתי מערות. הן נותנות הרגשה חמימה ומוגנת.
חוץ מזה כולנו גרנו פעם במערות - אחרי שעברנו מהעצים. אז למה
אנחנו סובלים מקלאוסטרופוביה ואקרופוביה. האם מישהו אי פעם
יגלה את המערה הארורה הזאת? ואם הוא יגלה זה בטח יהיה רק באמצע
של סרט מתח ממש מפחיד והוא רק יתקל בשלדים שלנו, יפלוט צרחה
מקפיאת דם וימשיך הלאה בלי להתעכב מי השלדים האלה. למי בכלל
אכפת משלדים. נושו מתחיל לדבר מהשינה, והוא ישן רוב היום.
הרגליים שלו כבר נעלמו סופית והקרניים שלו כבר ממש ענקיות ומהן
מזדקרים זקופים ענפים עמוסי פרי. אני מבלה שעות במבט מעריץ על
הקרניים היפהפות שלו. לפעמים אני מדמיינת שאולי אני איילה והוא
האייל שלי.

יום 28
עוד מעט סוגרים חודש במערה. האוכל בקופסאות השימורים כבר נגמר
אבל יש לנו די והותר מהקרניים השופעות של נושו. ידעתי שהקרניים
הללו עוד יצילו אותנו.
היום יקושו וזורק הסתודדו שעות. אולי אני הופכת פרנואידית.

יום 29

אני חושבת שנושו מת. אני לא בטוחה כי אני לא מוצאת אותו. היום
כשהתעוררתי - נושו נעלם ובמקום שהיה נמצא רק עץ פירות. אני
חושדת שיקושו וזורק רצחו אותו. העץ פורח למדי, אפשר להגיד.
קטפתי ממנו הרבה פירות היום והם בשלים, צהובים ומתוקים. ליטפתי
את העץ ודיברתי עליו כמו שהייתי מדברת לנושו. אני מרגישה
בודדה. המבטים הסוקרים של יקושו וזורק מפחידים אותי - הרגשה של
פורענות קרבה.

יום 30 ואחרון
לפתע החל לבצבץ לו זנבון, פונפון, קטן מבין אחורי. אני מסתירה
אותו לבינתיים - אבל הוא פרוותי ופונפוני שכזה ואני בטוחה
שיגדל.
אם יש היגיון בעניין, אז אני חושבת שנושו הוא העץ והעץ הוא
נושו. כמובן שיש הגיון - בימים האחרונים של נושו (אבל למה אני
כותבת כאילו מת) - לא ידעת איפה נגמר נושו ואיפה מתחיל העץ -
אבל האם זה אכן נכון להביט עליהם כעל יישות מונוליתית שהתפתחה.
העץ עקב את נושו - אך האם היה התפתחות המשכית ישירה של נושו או
אולי בא במקומו.
האם גם סופי יהיה כעץ. ואולי כעצה. האם אני רוצה בכך. השאלות
רבות כל כך.