היה לה דד-ליין. היא הייתה צריכה להגיש עבודת גמר לבגרות שלה
באמנות. בדיוק עוד שבוע. מה כבר אפשר לעשות בשבוע לעזאזל?!
היא דחתה ודחתה את העבודה שלה, עד שכבר לא נשאר לה זמן באמת
לעבוד על זה, והיא פותחת עכשיו את היומן הכחול שקנתה,
ומגלה שעוד שבוע יש לה פרזנטציה. היא התחילה להתעצבן. דם חם
ודרום אמריקאי יש לה, את זה כל הזמן אומרים לה. היא מתעצבנת
כמובן כשאומרים לה את זה. היא הילכה והילכה בתוך החדר שלה
בעצבים. לאט לאט הוורידים בצוואר שלה התחילו לבלוט, כמו של
עודד מנשה מערוץ 6. היא דפקה לעצמה את הראש בקיר כל כך חזק עד
שהשכנים התעצבנו. המוח שלה נחבט בקרקעית הראש אבל השכנים
מתעצבנים. איך אפשר לצפות משכנים להתעניין בבריאות שלך, כשאתה
מעיר את התינוקת שלהם, נכון? היא המשיכה להתעצבן, וסף העצבים
שלה, הנמוך ממילא, התחיל לעלות ולעלות.
עברו 4 ימים, והיא לרגע לא הפסיקה להלך בתוך החדר שלה. הרצפה
פערה חור כבר מרוב צעדים. היא הולכת וגוררת את הרגליים שלה,
דבר שעצבן תמיד את כולם, ועכשיו הנעליים שלה גם קרועות. וזה
מעצבן אותה, כ"כ. היא מעוצבנת. מכל דבר שקורה. מעוצבנת שאין לה
עבודה להגשה, מעוצבנת שקיבלה 89 ולא 90 במבחן במקצוע מפגר
שאותו היא בכלל לא זוכרת, היא מעוצבנת על אלף ואחת דברים
שמעולם לא הצליחה להירגע מאז שהם קרו: היא מעוצבנת על המחנכת
שהייתה לה בכיתה ו', היא מעוצבנת על החבר שהיה לה בכיתה ג'
וגנב לה את האופניים והיא מעוצבנת. זהו. על הכל.
ובנוסף לכל, אין לה ע-ב-ו-ד-ה להגשה!!!!! אוף!
עברו עוד יומיים, מחר היא צריכה להגיש את העבודה. היא עדיין
הולכת מעוצבנת בתוך החדר שלה, שכל החפצים, השבורים, על הרצפה
מסביבה. היא כבר עברה 7 מדורי עצבים: את הקריזה הראשונה,
השנייה והשלישית, את הרגיעה, את הבכי, את המקלחת הקרה, וחוזר
חלילה. היא עדיין בהיסטריה. עוד 7 שעות היא צריכה לנסוע
למוזיאון ישראל ולהגיש עבודה שכלל לא קיימת. היא בוכה. ובוכה.
ובוכה.
היא צורחת ובועטת אבל הדבר היחיד שקורה זה הזמן שעובר. עוד שעה
וחצי. השעון זז כ"כ מהר עד שהיא מתעצבנת ומפילה אותו ברעש על
הרצפה. היא בהיסטריה, מה חדש?
היא מחליטה להיות נועזת, או משהו בסגנון, והיא נוסעת למוזיאון
בידיים ריקות, אך אדומות. בכל זאת, היא שברה חצי מהחדר שלה.
היא מגיעה למוזיאון ורואה שאין שם אף אחד. היא נכנסת להיסטריה,
למרות שעוד לא הספיקה לצאת מהקודמת. איפה כולם?!?!!?!
היא נושמת לרגע. נס שבכלל הספיקה לעשות את זה.
היא מסתכלת על השעון שלה, החבול, המסכן, שפעם עלה לאמא שלה, גם
כן מסכנה נוספת בסצנת העצבים הדרום אמריקאית הזו, 700 ש"ח,
כמתנת יומולדת לבת שלה, הפסיכית עליה מדברים עכשיו.
סול צורחת ומקימה מהומה, השומר במוזיאון מזמין תיגבור.
סול מרביצה לו, למרות שמעולם לא ידעה לריב מכות כמו שצריך,
וכך היא ממשיכה להתעצבן, עד שאמא שלה מגיעה. אמא שלה?? נו
טוב.
בלית ברירה, אחרי שסירבה לאשפז את ביתה, הסכימה אמא של סול,
בשיתוף פעולה עם אביה, לנעול אותה בתוך המחסן של המוזיאון.
ועד היום היא שם. צורחת. מתפרעת. וכך כולם מאושרים. לפחות היא
לא מציקה יותר.