המראה של גופיה ומכנס אדום בוהק, לצד כתפיים חשופות-שזופות
היפנט אותי, מחזיר אותי כהרף עין לימים טובים, מלאי צבע וחופש
יחסי, ימים של מילים גדולות ומחשבות קטנות, ימים של ציפייה.
ואין דבר הולם יותר מגופיה ומכנס אדום בוהק, שבכל יום נראים
כאילו נקברו מחדש עמוק יותר ויותר בארון הבגדים הסגור למחצה.
כאילו כל יום עוברים כביסה עדכנית שסוחטת מהם וממני את המיץ,
עמוק יותר ויותר.
רציתי לפנות אל הגופיה, להסביר לה שלא תמיד הייתי ככה (לא תמיד
הייתי ככה...), ואז נזכרתי שגם מילים קטנות מסוגלות להוציא
מגופיות את המיץ.
גופיה, מכנס אדום וכתפיים - אפילו את זה לקחו ממני, או שנתתי
מעצמי? ולמי? למכונת כביסה מקולקלת שכבר מזמן שכחה להבחין בין
שחור ללבן.
ואמנם, גופיה מסמורטטת, מכנס וכתפיים יש לי - ובהחבא אני גם
מתבונן בהם הרבה, ונזכר בים של חום, בלילה קר,
ונזכר בים של חול ובגבישי סוכר,
ולפעמים אני אף חופר בארון למצוא מטמונים מהעבר -
למצוא מה לא צופן לי המחר...
ומה, אם כך, כן צופן לי המחר?
סביר להניח ששום דבר בוהק, או אדום או אפילו שזוף,
סביר להניח ששום דבר.
אך ביום שכזה מחובתי לדמום
לנוכח כוחם וגדולתם של גופיה, כתפיים ומכנס אדום.