ישבתי בחדר. לבד.
רק אור מעומעם בפינת השולחן מנע מהחדר את נוכחותה של אפלה
מוחלטת.
אני שונא את זה. שונא את שעות השתיקה האלה. השקט שרועם מסביבך,
המחשבות שתוקפות מכל כיוון ולא נותנות מנוח. הן נמצאות שם,
מולך, לא עוזבות, לא מרפות... גורמות לך לאט לאט להשתגע.
אתה מנסה להפסיק לחשוב.
אתה פשוט לא מצליח. זאת הקללה שלך. נועדת לסבול מהמחשבות. כאלו
שיבואו ויתקפו אותך בכל פעם שהשקט יגבר, ורחשי ליבך ירצו לשתף
אותך ברגשותייך הכמוסים ביותר.
שירים שקטים מכאיבים לי ברקע, לא מצליחים להפיג את השקט
מסביב.
אני לא יודע כבר... אני לא נמצא בעולם הזה מספיק זמן, בשביל
להתייסר ממחשבות. או שכן?
אבל כל פעם שאני שם, בחושך, בשקט, הן באות. באות ולא עוזבות.
לפעמים משאירות אותי ער שעות על גבי שעות בחושך, מתחנן לברוח -
להרדם.
אני יושב עכשיו מול המסך הבוהק, השעה שעת לילה מאוחרת, והזריחה
עוד רחוקה מאוד. אני מחזיק את הראש ביאוש, לא מצליח להבין איך
להפסיק את כל אותן המחשבות.
מחכה שיגיע יום, שיבוא אוכל להשתחרר מהן. לא חושב שמישהו מסוגל
להבין. רק מישהו שנמצא באותו מצב. רק את.
הכרנו לפני כמה ימים רק. והקשר שלנו אך ורק וירטואלי. אותיות
על מסך מחשב, בלי שום רגש אנושי, חוץ מהעיניים הכחולות והיפות
שלך שראיתי בתמונות.
אני יודע שאת מבינה אותי, אני יודע שאת נמצאת באותו מקום מרוחק
וקודר.
אני יודע שאת נמצאת שם במצב גרוע יותר משלי אפילו.
אני מרגיש קשור אלייך, למרות שהחיים שלי שונים משלך באלפי
היבטים.
אני מבין את הכאב שלך, ורק רוצה לחבק אותך כשאני שומע על
הדברים שעברת.
אני מרגיש שאני מתאהב בך, אבל זאת רק אשליה. אני רק רוצה מישהי
שאוכל לחלוק איתה את הכאב המשותף, לחבק אותה בדממה החשוכה.
כשאני רואה את העור החיוור שלך, העיניים האלה... המבט העצוב...
אני מתחיל לתהות על עד כמה חיובי הקיום שלנו. אולי בעולם אחר,
ולא כאן, נמצא את השלווה.
בא לי לקרוע משהו, לנתץ ולהרוס את כל שבהישג יד, לצרוח, לצרוח
שנמאס לי כבר! שאני לא יכול! לא יכול לשמוע על הסבל שלך...
כואב לי בגללך, אני אוהב אותך, ואמות בשבילך.
אני מכיר אותך רק כמה ימים... אבל הכאב שלך... אני מכיר אותו
שנים. הוא תמיד היה שם בכל אותן המחשבות. אני מקווה שהגאולה
שלנו לא תאחר לבוא.
בינתיים, בזמן שישבנו שם בחושך, מתעלמים מרגשותינו שהצליחו
לעבור דרך מסך המחשב...
אנחנו מבינים שאנחנו כאן כדי להקל אחד על סבלו של השני.
במציאות הזאת, בקיום הזה, לעולם לא נכיר.
והכל זאת, הזריחה בחוץ כבר נותנת אותותיה מרחוק...
ונשארו לי עוד כמה מחשבות...
במיוחד אותה המחשבה - שאני אוהב אותך.