בעודי, טרם אפרח, ותעלה בי ניצה
ושיר וזמר יאשרוני, וגהה תטיב בליבי שמחה
עת עייף הייתי ויגע, לפני אחבוש מזור לנשמה,
זורע דמעה הייתי בארץ צלמון, תחת שחקים קודרים,
בדמות פורשת כנף כבדה, צלמונית,
רוחפת לבטן שפרירים שחורים,
ואהיה כתועה עם עיניים עששות מראות,
מנאד שרצונו לפרוק, אך אינו דולף דמעות כי כבר כלו.
וינגן לו הלב איוולת ויסלף לו -
"תלאות, רעות, סבול מכאובים
סוף כל אנוש עזובה לקברים
הכל זורם - לכן זרום!"
ואיך ובסוף נובלים הפרחים?
ואנוכי עת הייתי ניצן, נדמתי.
ומכוס התרעלה עת הפצע מעמיק
ליבי החלל ניעור ובהדהוד ירעיש -
התהיה ניצה ואין פרח ופרי לא יבשיל?
הרי האביב ינווה זמרת הארץ ישא שלום לנרדמים,
והזורעים בדמעה ברינה יקצורו יצהלו בגילוי עלומים,
וזיו הארגמן ידלוף מקדם יתלקח זהבהב בבקרים,
ועין כי תעכר ותהיה מזוהמה שוב תאשד מים בהירים,
ונפש כי תעצב ונדכאה לא תעלוז לה בכנף רננים?
והיתה תבל מחרישה דומם בתהייתי... |
