שם

הסתכלתי עליו. הראש שלו טבוע באסלה והוא מקיא את נשמתו.
כשזו סיימה לצאת, נשכב שרוע כל הרצפה, ממלמל את שמה, מרפקו
נשען על הסף החלקלק. ראשו ניצב מול עוד כמה גופות רדומות כבשדה
קרב.
לפתע, מאמץ את שריריו, כאילו במופגן, התייצב בעקימות מה.
אני כבר הייתי ערה, האמת שלא ישנתי בכלל. אני רק צופה בו. כל
הזמן, בהתגרות כמו ילד קטן שמישיר מבטו לתוך השמש. כל הזמן,
במין לית-ברירה שכזו.
רוח בוקר של חורף וקלמנטינות שטף את הבית והוא נושם עמוקות
זכרונות של ילדות ואכזבה.
הגשם נשמע נוטף באדישות מן המרזבים והרעיש בילדותיות. הוא נגש
למראה.
כעת יכולתי לראות את השתקפותו במראה, את עיניו העייפות
האדומות, דומעות בזמן שהן משירות מבט ישר לתוך מבטי. גדולות
ופעורות, הוא סקר את גולגולתו כאילו מאס בה.  
וכל אותו הזמן, מאסתי בעצמי. הייתי מורידה ממנו עוד ועוד כל
אותו הזמן כשהיינו יחד מביטים.

וכך, יותר ממה שהיינו לא רציתי לבקש.
יצאתי מגופו וחזרתי הביתה.
ולמרות שלא תמיד ידע אותי, אני ידעתי שכעת אחסר לו ושבלעדי הוא
לא יכול לחיות.