יישרתי את העניבה מול המראה, בערך בפעם העשירית בחמש דקות
האחרונות ואח"כ בהיתי במשך עוד שתי דקות נוספות על השקיות
שהתפתחו להן מתחת לעיניים שלי בלי ששמתי לב בחודש האחרון.
חשבתי שהגוף כבר התרגל אבל כנראה שזה לא עניין של התרגלות.
ניקיתי את החליפה מהאבק הדמיוני שעליה והסתרקתי שוב. אחרי כל
זה נזכרתי לקחת נשימה עמוקה ולספור עד עשרים בשקט, עיניים
עצומות, גוף רפוי ו"הכל יהיה בסדר גמור". שטפתי וניגבתי פנים
וידיים, וסגרתי את האור אחרי שיצאתי מהחדר אמבטיה. אני לא יודע
בדיוק מה גורם לי להיכנס ללחץ כל פעם שאני יוצא מהבית לאירוע
שדורש מקלחת והסתכלות במראה, אבל זה מאוד נחוש לבלבל אותי כל
פעם ולגרום לי לבהות חצי שעה בטלוויזיה עם בגדים נקיים
ומגוהצים, תסרוקת מדויקת וקצב פעימות לב מהיר. אולי זה מחושב
מראש, שכל הלחץ ירד עד שהטרמפ שלי מגיע או עד שהאוטובוס בא, זה
דווקא נורא נחמד אם זה כך, מתחשב מצד ההרגלים האובססיביים
שלי.
הזדקפתי ופתחתי את הדלת תוך כדי שאני מוודא שיש לי את כל מה
שאני צריך; ארנק, פלאפון ומפתחות. נעלתי את הדלת בשקט וירדתי
לאט במדרגות. אני בחור לחוץ בכלליות, כך שבכלל, כל העניין לא
מפתיע, אבל תמיד יש לי את החשק הנורא הזה לשנות את עצמי, גם אם
כבר התרגלת לכל התכונות שלאט אני מגלה שיש לי בעזרת אחרים,
ובעזרתה הנהדרת של המודעות העצמית.
נכנסתי למכונית של החבר ושוחחנו לנו על היום שעבר ועל מה יהיה
ומה היה ואיך הולך. שיחה נעימה ביותר. עברנו דרך דירה של עוד
חברה ואספנו אותה והיא הצטרפה לשיחה שעוד לא ממש קיבלה צורה
אבל זרמה יפה, וזה כל מה שחשוב בשיחות לפעמים.
שיחקנו ביליארד עם עוד כמה חברים שחיכו בבר ושתינו וצחקנו, היה
ערב מוצלח. בדרך חזרה, כשראשי היה עמום מאלכוהול ואוזניי מלאות
ברעש סטטי שלא הצלחתי לתרגם לצלילים ומילים, ניסיתי לא לחשוב
על מה שאני בדרך כלל חושב בדרך חזרה הביתה מבילויים עם חברים,
במקום, הפכתי את המחשבות על הריחוק התמידי שאני מרגיש עם חבריי
למחשבות על השתיקה שאימצתי לעצמי בכמה שנים האחרונות, ואיך
שאני מרגיש קרוב יותר עם חשיפה מינימאלית לאנשים קרובים.
'חיסכון במילים' אני קורא לזה, פרויקט דל תקציב שהתחלתי לפני
כמה שנים ואני חושב ומקווה שזה מועיל יותר מאשר הורס. הוא
מתבסס על האמונה שלי שהקשבה קודמת להכל והתור שלי אחרון, אלא
אם אומרים לי אחרת. לא הפסקתי לדבר ואני לא שומר דברים כבדים
בבטן אבל הורדתי את הכמויות שבעבר הפלתי על אחרים.
אז ישבתי במושב האחורי ושמעתי את הקול של כולם כמו דרך זכוכית
אטומה וחשבתי וחשבתי עד שהראש שלי הפסיק לפעול, ואז בכיתי
ובכיתי כי חשבתי שאני מת ועדיין לא רציתי למות. חברה חיבקה
אותי ונתנה לי לשתות מהמים שלה ולחשה לי מילים מרגיעות, אחרי
כמה דקות שהיו שלי ושלה הפסיק להיות לי אכפת שהראש שלי כבר לא
ממש פועל. שמחתי שלא היה אכפת לה לחבק אותי כל הדרך והעובדה
שהערתי לה שהיא מריחה טוב לא הטרידה אותה, היא רק צחקה וסיפרה
לי שהיא אהבה את העניבה ואת איך שאני מדבר ושהיא מצטערת על
שאנחנו לא מדברים יותר, אמרתי בשקט שאולי זה לא כל כך חבל
ואולי הרגעים שאנחנו מדברים הם היחידים שיש לי משהו אמיתי
להגיד, היא לא האמינה לזה וליטפה לי את הראש.

שטפתי את עצמי במקלחת והתחושה לשפתיים ולכפות הידיים שלי
התחילה לחזור.
בזמן שתליתי את החליפה והעניבה בארון, זרקתי את הבגדים האחרים
לסל הכביסה והתחלתי לסדר קצת את הבית כהרגלי, התאמצתי לשמור את
הערב בקופסאות נעליים שיש לי בראש.