פגש אותה בשיעור באוניברסיטה, בלי לשאול התיישבה לידו. תוך כדי
רשימת נוסחאות שלח לעברה חיוכים ותוך כדי סיכום ריאקציות
כימיות קרצה לו בעיניה הירוקות. בהפסקה רצה לשאול אותה לשמה אך
היא מיהרה לקום. הוא לא הבין את פשר היעלמותה ולראשונה בחייו
חיכה בקוצר רוח לסוף ההפסקה בכדי לשוב לשבת לידה. היא איחרה
לחזור לשיעור וכאשר התיישבה כתב בעיפרון בקצה נייר: "איך
קוראים לך?" היא חייכה את חיוכה המקסים וכתבה בעט סגול:
"רוני". כתב לה ביד רועדת קמעה:" אני מאור". כך המשיכו לשבת זה
לצד זה בשאר שיעורי הקורס, תמיד הייתה מופיעה באיחור, תמיד היו
מתכתבים, תמיד הייתה נעלמת בסוף השיעור. כששאל אותה בכתיבה
לפשר התנהגותה רק ציירה לו סמיילי קורץ וכתבה: "זה סוד".
והתכתבו רבות על כל הנושאים שבעולם בזמן ששיעור הכימיה היה
חולף מעל ראשיהם.
חלפו שלושה חודשים והסמסטר עמד להסתיים, חשב שאולי לא יראה
אותה לעולם ולבו הפועם למראה דמותה בישר לו שלא יוכל לשאת זאת.
בשיעור האחרון אזר אומץ וחרף התנהגותה המסתורית שעד אותו יום
הרתיעה אותו כתב לה: "תרצי להיפגש היום בערב?" היא נראתה
כמהרהרת, הוא לא הבין. היא הנהנה וכתבה לו כן סגול. הוא היה
מאושר, אולי סוף סוף יזכה לקיים איתה שיחה אמיתית, שיחה של
משמעות, שיחה שתוכיח לו שהוא התאהב, באמת. בערב דפק על דלת
ביתה וכשהיא פתחה לו את הדלת היא הייתה הדבר היפה ביותר שראה
מעולם, לבושה בשמלה שחורה, כתפיה החשופות עטופות בשל שקוף
וחיוך מקסים תלוי על פניה. המילים נעתקו מפיו והצליח רק להגיד:
"את נראית מקסים..." עם מין חיוך מגומגם, קיווה שלא נראה
מטופש. הם ירדו אל הרחוב והחלו ללכת יד ביד - שותקים. לאחר זמן
מה שאל אותה מה תרצה לעשות ובמקום תשובה קירבה לידיו מעטפה
ורודה. הוא פתח אותה והחל לקרוא:
"מאור שלי,
לא ידעתי איך לספר לך, אני יודעת שחטאתי לך כל הזמן הזה. אך
הרגשתי שלא יכולתי אחרת. אינני יכולה לדבר, בתחילה חששתי שהדבר
יהווה מכשול בינינו ולכן לא רציתי שתדע זאת, אך לאחר שהכרתי
אותך מעט הבנתי שזה לא יפריע לך. אבל אז המצפון היכה בי והבנתי
שלא אוכל לתת לך להתאהב בי, אבל גם לא יכולתי לתת לעצמי לא
לדבר איתך יותר. ואני מצטערת... כל-כך מצטערת. אולי פספסתי את
הרכבת. אני יודעת שלמרות שמעולם לא דיברנו או נגענו הייתה
בינינו אהבה. אבל אני הולכת לעזוב בקרוב, עוד כחודש. זה מה
שאמרו הרופאים... אתה מבין, אהוב שלי, לפני שמונה חודשים התגלה
אצלי גידול ממאיר במיתרי הקול, והרופאים אמרו שמאוחר מדי...
לאט לאט איבדתי את קולי ולאט לאט נשאבו ממני החיים. רציתי
להמשיך את חיי כרגיל למרות ימיי הפוחתים ופגשתי אותך. ואני
מצטערת... אני אוהבת אותך, עד כמה שזה מוזר ולא הגיוני. אני
אוהבת אותך ולא רוצה שתישאר עצוב אחרי לכתי. ולכן ניאלץ להיפרד
ולסיים את מה שעוד לא התחיל, רק הייתי חייבת להגיד לך זאת
ואולי לבלות איתך ערב אחד, ראשון ואחרון של אהבה.
רוני."
מאור סיים לקרוא כשדמעות בעיניו, והם התנשקו, נשיקה חמה של
אהבה שנגדעה בטרם הספיקה ללבלב.
בסוף הערב נפרדו למרגלות הבית, התנשקו נשיקה אחרונה והיא סובבה
אליו את גבה והביטה בו דרך חלון ראווה. והיא הייתה כל-כך יפה,
שמבטה החטוף דרך השתקפותה בזגוגית חלון הראווה נראה לו כהתגלות
אלוהית. הוא שלח לעברה חיוך עצוב אך היא כבר המשיכה ללכת.
עיניו עקבו אחריה הולכת בצעדים של מלאך, וידע שלא יראה אותה
שוב לעולם.