לעיתים
כשאני לבדי
בודד וגלמודי,
נותר אז אני,
חרש, עיוור, ערירי.

אני יושב
וחושב...
ושוכב...
לבדי
רק אני,
על מיטתי,
הזוגית שלי

וצעדיו הרחוקים
של מר בדידות,
מעולם לא נשמעו
כה קרובים.
וכך אני נפגש שנית
עם כל חברי הטובים.

הבכי של מרת יגון,
וכעסו של מר נכון
לחשושיו של אדון יאוש
וקיפוחיו של סר ביאוס

והם מביטים בי כולם
אדון כעס גם,
צועקים עליי ללא קול
בוגד! איך אתה יכול?

ועם לפידים בוערים
ורצח בפנים
הם מגרשים לארון
את שמחה וששון
"מצטער..." אני מגמגם בחצי קול
שכן לתרץ אני תמיד יכול.
עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה,
חשבתי ששכחתם איך אני נראה.

"זה בסדר" עונה לי יאוש
כשהכול נראה רע,
אז אנחנו באים...
מארחים לך חברה,
נהיים לך לחברים.
אך אחר כמה ימים,
כשאנחנו כבר עייפים,
אז אתה  לא צריך אותנו יותר,
ואט אט מתגבר,

ודמעה זלגה מעיני,
ומחנק נוצר לי בגרון,
ומר עצבות ומרת יגון
פתחו ביחד בבכי.

וידעתי שזה נכון ואמיתי
עכשיו הם איתי,
ויהיו איתי גם בקרוב
עד הפעם הבאה,
שאעלה אותם באוב.