היא הייתה יפה. היא באה, נעמדה קרוב אליי ושתקה.
ביופי כשלה לא נתקלו עיניי מעולם.
הסתכלתי עליה. בחנתי את עיני התכלת שלה.
כל כך גבוהה, כל כך רזה. אולי היא דוגמנית? אולי...
הריח שלה היה משכר...
ריח עדין כזה, מתוק, יצא מתוך שערה הזהוב שהתפזר על גבה הדק
והחשוף בצורה מושלמת כל כך.
את גופה המפוסל עטפה שמלת משי שחורה, ארוכה, מרשימה כזאת.
היא הייתה כמו ציור. באה כאילו מתוך חלום. אבל זה היה אמיתי.
הסתכלתי עליה. היא הסתכלה עליי. ממש בהתה בי. במבט כזה מהפנט,
מושך.
החיוך שלה כבש אותי. עדין כזה, מלא חן, מלא עוצמה.
כמה שהיא הייתה יפה... מיוחדת.
מעולם לא ראיתי מישהי כמותה. עם כזאת נוכחות מרשימה.
היא החזיקה כוס מרטיני בידה העדינה והדקיקה.
הבטתי בה בעודה הולכת לה לאיטה, בתוך כל ההמולה בתצוגת התמונות
של קאמל. היא הייתה שם לבדה, שקטה. כאילו לא שייכת.
בתוך האולם המלא והמפואר, בתצוגה של קאמל, עם כל האנשים
העשירים, שהרגישו שהם רמה אחת, אולי שתיים, מעל כולם. גם אני
הייתי שם.

קאמל. חברה טובה שלי. מגיל אפס היא אוהבת לצלם.
כשהיא הצהירה בתיכון שהתמונות שלה עוד יפרסמו אותה, איש לא
האמין לה...
אבל הנה, היום היא הצלמת הטובה ביותר בארץ, אם לא בעולם.
התמונות שלה כל כך מלאות חיים, מלאות עוצמה, רק להסתכל עליהן
ולהישאב לתוכן, לתוך עולם אחר, מלא ביופי עוצר נשימה.
מי לא מכיר את השם? קאמל אמאני.
איי, קאמל קאמל... בחורה מוכשרת. כולם העריצו אותה. היא הייתה
אצילת נפש. היה לה מין טוב כזה, נדיר...
כשקיבלתי את ההזמנה לבוא לתצוגה החדשה שלה, קצת היססתי.
אני אוהבת את קאמל, ואני אוהבת את התמונות שלה, אבל האנשים
שנמצאים בתצוגות שלה - אוי, זה לא בשבילי...
אני מרגישה שונה, לא שייכת. כאילו אני מעולם אחר והם מעולם
אחר.
שני עולמות שונים מאוד אחד משל השני.
הם חיים ברמה גבוהה מדי, כזאת שאני לא יכולה להרשות לעצמי.
קשה לי להימצא בחברתם, כשבכל שנייה עיניהם בוחנות אותי מכף רגל
ועד ראש, ונושא השיחה היומית שלהם הוא ההשוואה בין השמלות
המפוארות והחליפות שהם לובשים בהידור לבין הג'ינס הפשוט שאני
לובשת...
לא בשבילי...
לכן התלבטתי אם לבוא לתצוגה החדשה, או אולי פשוט לשלוח מכתב
התנצלות מראש על שלא יכולתי להגיע...
בסוף החלטתי ללכת. גם ככה לא היה לי משהו יותר טוב לעשות.

שמלה מפוארת לא הייתה לי. לא כל כך יכולתי להרשות לעצמי. מצבי
הכלכלי לא היה בשמיים.
להחזיק לבדי דירת חדר קטנה עם ילד, בעבודת פקידות חצי משרה עם
משכורת מינימאלית, זה קשה. מאוד.
במיוחד כשאני אם חד הורית. ואין לי כל כך עזרה מהסעד. ואיבון
לא רוצה לשלם מזונות. הוא כבר בקושי מבקר את ג'וני.
ג'וני כבר כמעט בן ארבע. עם השער השחור הפרוע והעיניים החומות
הוא כל כך דומה לאבא שלו. אבל לא באופי. על גופתי המתה.

את איבון הכרתי לפני הרבה זמן. מגיל חמש-עשרה היינו יחד. עברנו
הכל יחד. מה שזוג ממוצע לא עובר בעשר שנים אנחנו עברנו בחמש
שנים. חופש, מסיבות, אלכוהול, סמים, קעקועים, פירסינגים, בתי
סוהר... הכל עברנו יחד.
אמא שלי תמיד שנאה אותו. מהיום הראשון שהוא בא אליי הביתה,
לבוש בג'ינס קרוע ובמעיל עור מחוספס בצבע שחור והשער שלו כיסה
חצי מפניו היפות, כבר אז היא אמרה לי את דעתה עליו, אבל לא
התייחסתי. המשכתי בשלי. ולא היה מי שיעצור אותי.
הייתי בת יחידה עם אבא שבכל יום היה צריך להביא אותו הביתה מבר
אחר כשהוא כולו שיכור ולא מתפקד, ועם אמא שגם היא בקושי
מתפקדת.
כל אחד אכפת לו רק מעצמו. לא היה מי שידאג לי, מי שילמד אותי.
הם אהבו אותי, ההורים שלי. מעולם לא הטלתי בזה ספק. אבל אהבה
לא מספיקה בשביל לגדל ילד.
את כל מה שלא קיבלתי מההורים שלי, קיבלתי מאיבון. ככה חשבתי
לפחות. הייתה לי מחשבה של בת עשרה מתבגרת עם משפחה דפוקה.
איבון תמך בי בכל. כל צעד וצעד עברנו יחד. הוא לא עזב אותי.
גם הוא היה זקוק לאהבה שלי. הוא היה זקוק לי. ואני הייתי זקוקה
לו. באיזשהו שלב אני חושבת שהייתי זקוקה יותר לסמים שהוא סיפק
לי מאשר לו...
הייתי מכורה... גם איבון היה מכור. אני חושבת שעד היום הוא
משתמש בסמים. אני הפסקתי להשתמש כשנודע לי שאני בהיריון.
הייתי קטנה. לא ידעתי מה אני עושה. לא נזהרתי. ונכנסתי
להיריון.
זה לא היה ההיריון הראשון. היו עוד שניים בעבר אבל ביצעתי
הפלה. אך הפעם משהו היה שונה.
כשסיפרתי לאיבון שאני בהיריון הוא היה אדיש, אבל כשהוא שמע
מאמי שאני מתכוונת להשאיר את התינוק הוא נלחץ. התחיל לצעוק.
צעק שהוא עוד ילד, שבגיל הזה הוא לא צריך תינוק. רצה שאני אעשה
הפלה. שוב. אך סירבתי לו. הוא נעלב. ברח.
במשך שנתיים תמימות לא שמעתי ממנו.
החלטתי להפסיק לגמרי עם הסמים. רציתי לשמור על בריאות התינוק
הקטן שעומד להיוולד לי. כל כך התרגשתי.
בפעם הראשונה בחיי, אני עומדת לתת אהבה ולקבל אהבה, אהבה
תמימה, הפעם באמת, אמיתית, לא אגואיסטית, עצומה, כזאת שאי אפשר
להבין בכלל. רציתי להשתקם. להיות אמא שהבן שלה יהיה גאה בה.
בכל בוקר קמתי מוקדם, חיפשתי עבודה. הסתובבתי בין עבודה
לעבודה, פעם מלצרית, פעם מנקה, בכל פעם עבודה מזדמנת אחרת.
בסוף מצאתי עבודה באיזה משרד קטן, פקידה. לא הייתה לי הכשרה
אבל כולם התאהבו בי שם, אז גם קיבלו אותי לעבודה.
ככה הסתדרתי עד שהייתי בשלבי היריון מתקדם כבר. ואז הייתי
חייבת להפסיק לעבוד לזמן מה.

הייתי כמעט שמונה-עשרה כשג'וני נולד. אם טרייה. רעננה.
מאושרת יותר מתמיד.
ג'וני הקטן היה כל כך מתוק. כל כך מדהים. הוא הכניס בי כזאת
שמחת חיים. כזאת אהבה. לא ידעתי שאפשר לאהוב כל כך הרבה.
בהתחלה גרתי אצל אמא שלי. משפחה בת ארבע נפשות. אמא, אבא, בת
ונכד. המשפחה המושלמת. כאילו.
אמא שלי שמרה על ג'וני כשהיה עולל, בזמן שאני עבדתי, וחסכתי כל
פרוטה כדי שלא יחסר לתינוקי כלום.

ג'וני שלי. תינוק יקר שלי. אתה יודע שאמא אוהבת אותך.

רציתי שהוא לעולם לא יחשוב ולו לרגע שאני לא אוהבת אותו, או
שחסר לו משהו. רציתי שתהיה לו ילדות יפה. ועשיתי הכל כדי שככה
יהיה המצב. למרות שהיה קשה. קשה מאוד.

כשג'וני היה בן שנה אבא שלי חלה.
אמא שלי החליטה שקשה לה לטפל גם בנו וגם באבא שלי. היא לא יכלה
לטפל עוד בג'וני ובי. לא יכלה או לא רצתה. אני כבר לא יודעת.
אמרה שקשה לה לקבל על עצמה עוד נטל בנוסף לאבא.
נטל היא קראה לנו. אז עזבנו. אני וג'וני.
לא ידעתי כל כך לאן נלך, אבל גם לא רציתי להיות במקום שבו אני
וג'וני לא רצויים. הבן שלי לעולם לא ירגיש שהוא לא רצוי.
לעולם!

ואז קאמל באה כמלאך משמיים.
הציעה לי לגור אצלה עד שאסתדר מעט. היא הייתה חברת ילדות שלי,
קאמל. תמיד דאגה לי. תמיד ניסתה להוציא אותי מהסמים. תמיד
הייתה שם בשבילי כשהיה קשה. וגם אז היא הייתה שם, לא עזבה
אותי.
אז גרנו אצלה תקופה, אני וג'וני.
היה לה בית גדול. מפואר. היא הייתה אז בתחילת הקריירה שלה.
בבקרים העוזרת שלה שמרה על ג'וני שלי בזמן שאני עבדתי. חסכתי
כל פרוטה.

ג'וני היה בן שנה וחצי כשפתאום איבון שב לפתע, יום בהיר אחד,
ככה בלי כל אזהרה מוקדמת. כאילו שב מן המתים.
הוא בא אליי. בכה. הצטער. אמר לי שהוא אוהב אותי. שהוא מצטער
על הכל. שהוא רוצה להכיר את ג'וני, הבן שלו.
כשהוא ראה את ג'וני שלי וכמה שהוא דומה לו, הוא שוב בכה.
התרגש.
הוא אמר לי שהוא רוצה לקחת אותנו משם. שיש לו עכשיו הרבה כסף.
ושהוא רוצה לפצות אותי ואת ג'וני על כל הזמן הזה שהוא לא היה
שם.
הוא קנה לנו דירה, חמודה כזאת, לא גדולה, לא קטנה. נחמדה.
הוא השקיע. ניסה לפצות, ניסה לשפר את המצב. אפילו עם הסמים הוא
הפסיק. בילה זמן רב עם ג'וני. נקשר אליו. פינק אותו ואותי.

ככה חלפה לה שנה מאושרת. שנה נפלאה. היינו כל כך מאושרים בשנה
הזאת. אני, איבון וג'וני שלי. שלנו.
זה היה נפלא. עם קאמל שמרתי על קשר הדוק. הייתי פשוט מאושרת.
הרגשתי שהמסלול של החיים שלי סוף סוף שב על כנו והסתדר.
הרגשתי שהכל יהיה בסדר.
אבל שום הרגשה נפלאה לא נמשכת לנצח. ככה לימדו אותי להאמין,
ונוכחתי לדעת שיש מן הצדק בדבר.
ביום ההולדת העשרים שלי, כשג'וני היה בן שנתיים וחצי, איבון
הגיע הביתה קודר, קר, מרוחק.
כשג'וני בא לאבא'לה שלו ורצה לשחק איתו, איבון התרגז, צעק על
ג'וני. לקחתי את ג'וני ממנו.
איבון הסתכל עליי בעיניים רחוקות. הייתה לו בשורה לספר לי.
מתנת יום הולדת.
את יום ההולדת הזה אני לא אשכח. לעולם.
הוא אמר לי שהוא עוזב אותי. הוא מרגיש חנוק. הוא משאיר לי את
הדירה אבל הוא רוצה לקחת את הילד.
על גופתי המתה!
"אתה בחיים לא תיקח אותו ממני!" צעקתי עליו.
"ג'יין, אני לא רוצה להקשות על המצב. אני משאיר לך את הדירה,
שתוכלי לחיות בצורה טובה, שתהיי מאושרת, אבל אני רוצה לקחת את
ג'וני איתי", ככה אמר, בפשטות. הוא באמת ובתמים חשב שאני אוותר
על ג'וני שלי תמורת דירה.
"איבון! ג'וני הוא החיים שלי! הוא האוויר שאני נושמת! מצדי
תיקח הכל! אבל שלא תעז לנסות אפילו לקחת לי את ג'וני!" חד
משמעית.
הוא אמר לי שהוא יפנה לבית משפט. ידעתי שיש לו יותר כוח משלי
ושבקלות הוא יכול היה לקחת לי אותו.
מה לא עשיתי. התחננתי. ימים ולילות הייתי יושבת ובוכה לו,
מתחננת, שלא ייקח לי את ג'וני שלי. אני אמות בלעדיו.

בסוף הוא הסכים שנגיע להסדר. ג'וני יישאר אצלי. וגם הדירה.
אבל תהיה לאיבון גישה חופשית לבקר את ג'וני כאוות נפשו. ואני
שותקת. מה יכולתי לעשות? להתנגד? ואז לאבד את הבן שלי?
הסכמתי.
בשבוע הראשון הוא בא בכל יום. יום יום היה מבקר את ג'וני שלי.
קונה אותו בכסף ובמתנות.
אבל משהו השתנה. איבון נעשה מרוחק יותר ויותר. הוא בא פחות.
עכשיו הוא כבר בא פעם בשבועיים, אם בכלל. בכל פעם מתרץ במשהו
אחר. אבל את הסיבה האמיתית אינני יודעת, אולי הוא שוב משתמש
בסמים? אולי מעולם הוא לא הפסיק? אני פשוט לא יודעת.

אז נותרנו שוב לבד, אני וג'וני. בדירה קטנה. מרוחקים. לי אין
דבר מלבדו ולו אין דבר מלבדי.
היו לי מעט חסכונות מעבודות קודמות. אז הכנסתי את ג'וני שלי
לגן. בבקרים, בזמן שהוא היה בגן, אני הייתי בעבודה.
שוב, חוסכת הכל, כדי שג'וני שלי לא ירגיש מעולם מקופח, שלא
יחסר לו דבר.

זאת הייתה כבר התקופה שהשם קאמל אמאני הופיע בכל מגזין נחשב.
היא הפכה אט אט ליותר ויותר מפורסמת. הצילומים שלה הפכו
למבוקשים יותר ויותר. היא אישה נהדרת. בת עשרים ושתיים וכבר
השם שלה הפך לעולמי. ואני כבר בת עשרים ואחת, אם חד הורית.
היא הצליחה בדרכה ואני, לא יודעת אם אוכל לומר שהצלחתי. אני רק
יודעת להגיד בוודאות שאולי הרבה דברים הייתי עושה בחיים שלי
אחרת, אבל על ג'וני לעולם לא הייתי מוותרת. אפילו לא בעבור
קריירה וזוהר כמו של קאמל.

לכן היו לי כל הסיבות להרגיש כה שונה בתצוגות של קאמל.
מעולם לא החמצתי אף תצוגה שלה. כל תצוגה הייתה יותר יפה ויותר
מוצלחת מקודמותיה. אך עם כל תצוגה הרגשתי יותר ויותר מבטים
שננעצים בי ובוחנים אותי.

בערב של התצוגה, ביקשתי מהשכנה החביבה שלי שתשמור לי על ג'וני
למספר שעות. לא נראיתי מהודרת במיוחד. אבל ניסיתי להיראות הכי
יפה שרק אוכל כדי לבלוט כמה שפחות, על מנת לא לבייש את קאמל.
היה קשה שלא לבלוט לאור העובדה שאני הייתי הבחורה היחידה
שלובשת ג'ינס וחולצה, אלגנטית עד כמה שתהיה, היא לא הייתה שווה
עדיין רבע מערכי הלבוש הנוצץ ששאר המוזמנים התהדרו בו...

שוב הרגשתי שונה בתצוגה. הרגשתי לבד. מוזר כזה.
קאמל ניגשה אליי. היא הייתה פשוט מהממת. השמלה הלבנה שלה הייתה
עוצרת נשימה. ממש כמו התמונות שלה.
חיבקתי אותה ובירכתי אותה על התצוגה הנפלאה.
"למה הפרצוף החמוץ?" היא שאלה בחיוך מתוק והביטה בעיניי.
"איזה פרצוף חמוץ? את מדמיינת!" חייכתי לה.
"די ג'יין, את לא צריכה להעמיד פנים איתי..." היא חייכה והחיוך
שלה הרגיע את הלחץ שעלה בי.
"סתם... פשוט אני, לא יודעת, אני חושבת שלא הייתי צריכה
להגיע... כאילו התצוגה שלך מדהימה אבל היא לא מיועדת לקהל
כמוני..." אמרתי.
"ומי את שתחליטי לאיזה קהל היא מיועדת?" היא התפלאה. חייכתי.
"תביני קאמל, לא צריך להיות גאון גדול כדי לקרוא את השפתיים של
המתלחששים פה ולהבין בדיוק על מה הם מדברים..." אמרתי והשפלתי
ראש.
"איפה הבחורה האמיצה שאני מכירה, תגידי לי? לאן היא נעלמה?
איפה הבחורה שלא מעניין אותה מה חושבים עליה ומה אומרים?" היא
הרימה את ראשי.
"נעלמה. נעלמה מזמן. הסמים מחקו אותה..." חייכתי.
"אל תדברי שטויות. נו באמת ג'יין. את באת בשבילי! לא בשביל אף
אחד אחר! ואת לא צריכה להוכיח את עצמך לאף אחד! את מי שאת וככה
אני אוהבת אותך! מה את חושבת, שאני אעדיף אותך עם חיוך צבוע על
הפרצוף ושמלה מהודרת? זה מה שיקנה אותי?! לא! את מי שאת וככה
אני אוהבת אותך! אמיתית! אני לא צריכה את כל הפוזה וההידור
בשביל להבין שאת הרבה יותר שווה מכל אחד ואחד שנמצא כאן באולם
הזה. ואת גם צריכה לדעת את זה", קאמל אמרה והביטה בי.
"תודה, קאמל. על שאת חברה כל כך טובה!" חיבקתי אותה.
"עכשיו תמחקי את ההבעה הזאת ותראי לי חיוך גדול. חוץ מזה יש לי
הפתעה בשבילך", אמרה קאמל.
"הפתעה? בשבילי? איזו הפתעה?" שאלתי בפליאה.
"בואי תראי". היא הובילה אותי לכיוון מרכז האולם.
"אבקש את תשומת לב הנוכחים", קאמל דיברה והקישה על כוס המרטיני
שבידה. נשמע רעש דק של זכוכית וכולם הפנו קשב לקאמל. "אני
חושבת שהגיע הזמן להראות לכולם את התמונה המושלמת, התמונה הכי
מוצלחת שלי, זאת שכולם מחכים כבר לראות, לא?" חייכה קאמל.
היא עמדה ליד תמונה שהייתה מכוסה בבד שחור. מסקרן.
כולם הביטו וחיכו בקוצר רוח לחשיפת התמונה. לראות על מה
ההמולה. ואני עמדתי באמצע. במרכז. חצי עיני האולם ננעצו בי
וחציו השני בתמונה.
היא הורידה את הבד לאט לאט מהתמונה וחשפה אותה לעיני כל.
"אוי!" נדהמתי. טמנתי פניי בכפות ידיי ולא יכולתי להסוות את
האושר העצום שהציף אותי ולמנוע מהדמעות שעמדו בעיניי לזלוג על
פניי.
נשמעו מחיאות כפיים באוויר. כולם התפעלו מיופייה של התמונה.
מכל פרט, מהחדות שלה. עד כמה מדויקת היא הייתה. ומהפנטת. מושכת
כזאת.
זאת הייתה תמונה של ג'וני שלי. התמונה הטובה ביותר של קאמל,
התמונה שהולכת להתפרסם בכל הארץ וגם בעולם, הייתה של ג'וני
שלי...
אני חושבת שזה היה אחד הרגעים היפים ביותר שחוויתי בחיי. והכל
היה בזכותה. בזכות קאמל.
"נו, אהבת?" ניגשה אליי קאמל, לאחר ששככה מעט המהומה.
חיבקתי אותה כל כך חזק. היא ניגבה לי את הדמעות. חייכה אליי.
"מרגישה יותר טוב?" היא שאלה. עניתי בחיוב.
"בגללך נמרח לי האיפור", אמרתי. היא צחקקה במתיקות.
ואז היא הלכה. המשיכה להסתובב בין האנשים. וקיבלה תגובות
חיוביות מאוד על תמונותיה...

נשארתי שם במרכז, עומדת, לבדי. בוהה בתמונה. זה היה יפיפה.

ואז ראיתי אותה. את הבחורה הזאת. הבחורה הכל כך יפה הזאת.
עדיין לא האמנתי שיופי כזה באמת קיים במציאות, ולא בתוך אגדה
או איזה סיפור קסום אחר. לא. זה היה אמיתי.
היא עמדה ליד הצילום. הסתכלה עליי. הסתכלה על הצילום. ושוב
עליי. היא חייכה. חיוך רך. עדין כזה.
לא יכולתי שלא לשים לב למבט העצוב שלה. היא הייתה עצובה.
במשך ערב שלם היא הסתובבה לה לבדה. מדי פעם מסתכלת עליי. מדי
פעם נעלמת לי, ואז חוזרת, כמו מין קסם. כאילו היא באה לבלבל
אותי, בכוונה.
חשבתי שאולי כדאי לגשת אליה, אבל היססתי. אולי בעצם זאת רק אני
והפרנויות שלי, אולי היא בעצם לא מסתכלת עליי ואני סתם הוזה.
אבל לא, אני ראיתי, אני הסתכלתי לה בעיניים.
העיניים שלה כאילו ניסו להגיד לי משהו. הן חיפשו מבט שיבין,
ואני הבנתי, אבל לא אמרתי דבר. הייתי מרגישה מגוחכת לגמרי לו
הייתי ניגשת לדבר עם בחורה כל כך מהודרת, כל כך... משהו שאני
לעולם לא אהיה...

בשעה אחת בערך חזרתי הביתה. קאמל הזמינה לי מונית. כל הדרך
הביתה חשבתי על אותה בחורה עם המבט העצוב בעיניים והחיוך
השבור. דמותה לא הרפתה ממני. נהג המונית היה גס רוח ועצבני
במיוחד. כשהוא שמע שיש לו נסיעה מהתצוגה של קאמל הוא התלהב,
הרבה כסף - הוא בטח חשב לעצמו, אך כשראה בחורה פשוטה במכנסי
ג'ינס, התאכזב. כעת לא יוכל לסחוט ממני כסף מיותר עבור נסיעה
של חצי שעה הביתה. מיד כשיצאתי מהמונית, בקושי הספקתי לסגור את
הדלת האחורית והוא כבר מיהר לנסוע משם. "נו גברת, תמהרי קצת!"
אמר במבטא רוסי כבד.
יצאתי משם והתחלתי ללכת לכיוון הבית של השכנה שלי, הילארי.
הייתי צריכה להביא את ג'וני שלי ממנה לפני שאני הולכת הביתה.
ג'וני כבר ישן כשהגעתי. הוא נראה כמלאך בשנתו.
"הוא היה מקסים", אמרה הילארי בחביבות ואני הודיתי לה מקרב לב
על שהסכימה לשמור לי על ג'וני בשעה כזאת, ועוד ללא תשלום.
"שטויות! יש לך ילד משגע!" היא עודדה אותי.
נשאתי את ג'וני על זרועותיי והלכתי לביתי, שהיה במרחק דלת
ממנה. השכבתי את ג'וני במיטה וחלצתי את נעליו. נשקתי לו
ונשכבתי לידו במיטה. ככה נרדמתי כשהוא מחובק בזרועותיי וחיוך
פרוש על פניי.

את יום ההולדת הרביעי של ג'וני חגגנו בלונה-פארק. קאמל לקחה
אותנו. "הפתעה בשביל ג'וני שלנו!"
הוא כל כך שמח! היא לקחה אותו לכל המתקנים ואחר כך ישבה איתנו
ושניהם כרסמו להם מקלות צ'יפס בהנאה מרובה. אני הסתכלתי עליהם
וידעתי שמלבד שניהם אין לי דבר בעולם.
קאמל אהבה את ג'וני וטיפלה בו ממש כאילו היה הילד שלה. היא
נורא אהבה ילדים. כשישבנו בפארק יותר מאוחר באותו היום, היא
התחילה לדבר על התצוגה הבאה שלה וכמה שהיא הולכת להיות מוצלחת.
לא היה לי ספק בכך.
"זה הולך להיות משגע! אני עובדת עכשיו על כמה תמונות חדשות,
הנושא הבא הולך להיות היריון ולידה! זה יהיה הצלחה מסחררת!
תזכרי מה אני אומרת לך!" היא התגאתה בתמונותיה, ובהחלט שהייתה
לה סיבה לכך.
"קאמל, את בחורה מוצלחת, אני יודעת שהתצוגה הבאה שלך תהיה
מעולה!"
"כן... את יודעת שלצילום של ג'וני יש הרבה קונים באירופה? הם
נורא התלהבו מהתמונה! בספרד ביקשו ממני לערוך שוב את התצוגה
הזאת..."
"באמת?" אי אפשר היה להסתיר את האושר שזהר בעיניי, "ג'וני שלי
יהיה מפורסם..."
היא חיבקה אותי. "יש לך ילד מדהים!" אמרה.
"תגידי קאמל, בתערוכה, הייתה איזה בחורה אחת. בלונדינית. נאה.
נורא מרשימה. היא הייתה שם לבד. אולי את יודעת מי זאת? היא
לבשה שמלת משי שחורה, ארוכה כזאת..." התמונה של אותה בחורה
עצובה לא יצאה לי מהראש מאז אותו ערב שראיתי אותה. הייתי חייבת
לפחות לדעת מי היא.
"אה, את בטח מתכוונת למלאני. היא בכל תצוגה רוכשת לפחות תמונה
אחת שלי. גם היא קנתה את התמונה של ג'וני. היא נורא התרשמה
ממנה."
מלאני... אפילו השם שלה היה יפה, מלאני.
"היא מהסביבה?" הפגנתי התעניינות יתרה.
"לא בדיוק. היא כל הזמן מסתובבת. במקור היא קנדית אבל היא באה
לכאן בכל פעם שיש לי תצוגה. בדרך כלל היא מתאכסנת במלון השלום
בתל אביב. היא אספנית. למה את שואלת בעצם?" קאמל הביעה תמיהה.
"סתם. פשוט היא נראתה נורא עצובה בתצוגה."

עברו כמה חודשים מאז והתצוגה של קאמל הייתה אמורה להתקיים שבוע
אחרי. ידעתי שהבחורה ההיא, מלאני, צריכה להגיע סמוך לזמן
התצוגה. אולי היא כבר הגיעה! הרגשתי שאני חייבת לראות אותה
שוב.

בערב התצוגה הייתי נורא עצבנית. ג'וני כבר היה בן ארבע וחצי.
הוא ישב על המיטה שלי והסתכל בי כיצד אני מורחת את הסומק על
לחיי. הוא צחק על פרצוף הדגיג שעשיתי.
לבשתי חצאית ארוכה ושחורה, וחולצה ששאלתי מקאמל, חשופה בגבה.
ג'וני חשב שהכי יפה שאאסוף את שערי. כמובן שהקשבתי ליועץ האישי
שלי. "קדימה גיבור, בוא ניקח אותך להילארי."
כשהגענו להילארי הוא ממש זינק עליה וחיבק אותה. "ביי אמא
תיהני!"
מתוק שלי.
כשהגעתי לתצוגה, התרגשתי יותר מתמיד. ידעתי שאני הולכת לראות
אותה היום פעם נוספת.
נכנסתי פנימה וניגשתי לברך את קאמל על התמונות המרהיבות. כל כך
הרבה אנשים חשובים מילאו את האולם הגדול, חלקם עסוקים בכיבוד,
מכרסמים מכל הבא ליד, וחלקם האחר עובר בין התמונות ומתפעל
מיופיין.
הרבה עיתונאים היו שם וסיקרו את המאורע בהתלהבות רבה. המון
תמונות וצילומים, המון אנשים גדולים, כולם לבושים בהידור
מוגזם, כל שמלה שווה יותר מהשנייה וכל חליפה לא פחות מארמאני
וגוצ'י.
נמנעתי מלהביט לאנשים שבהו בי וחשבו לעצמם כמה שאני לא קשורה
למקום הזה בעיניים, השפלתי ראש, ומבין כל המבטים המאיימים
ניסיתי לפלס לי דרך אל המבט העצוב שכל כך רציתי למצוא. חיפשתי
אותה בין כל האנשים אך היא לא נמצאה. היא בטח מאחרת. היא תגיע
יותר מאוחר.
גם אחרי שעה היא לא הגיעה. לא הצלחתי להסתיר את אכזבתי המרה.
החלטתי ללכת לנוחיות, על מנת שאוכל לתקן את האודם שירד כתוצאה
מאכילה מרובה של עוגיות חמאה. הכל היה מפואר כל כך והרגשתי
שאני בתוך ארמון ולא בתוך שירותים. מיד כשסיימתי יצאתי וחלפתי
ליד דלת המשרד של המקום. הדלת הייתה פתוחה מעט ומבפנים נשמעו
קולות של גבר ואישה מחליפים מילים ביניהם.
"התמונה הזאת שווה 1700$! זה מחיר סופי!" הגבר אמר. זיהיתי את
הקול שלו, זה היה סוכן המכירות של קאמל.
"אני יודעת ואני בטוחה שהיא שווה את המחיר הזה! אבל תנסה
להתגמש איתי מעט... אני כל הזמן קונה את התמונות שלה ואני
חייבת לקנות את התמונה הזאת! אני פשוט חייבת!" האישה כמעט
התחננה. לא זיהיתי את הקול שלה, שהיה כל כך רך עד כי הייתי
צריכה להתקרב מעט לדלת על מנת לשמוע אותה מדברת.
"תראי, אני יודע שאת אספנית גדולה ובלה בלה בלה. אבל מה את
רוצה שאני אעשה? אם אין לך את הסכום הדרוש את לא יכולה לקנות
את התמונה הזאת! את תיאלצי להמתין עד שיהיה לך את כל הסכום
הדרוש! אין כאן הנחות!" הוא אמר בקול תקיף.
"אבל תקשיב לי, אתה חייב להבין! זאת תקופה קשה של מיתון
לכולנו! לפחות תפרוש לי לתשלומים! אתה יודע שאף פעם לא היו לך
בעיות איתי! אני הלקוחה הכי גדולה שלכם!" היא ביקשה.
"אני באמת מצטער, גברת הריסון, אבל זה לא בא בחשבון. את יודעת
שמעולם לא נהגנו בשיטה הזאת ולא נוכל להתחיל כעת. התמונות האלה
הן הפרנסה של קאמל ואני לא יכול להניח לך להשתעשע עם זה! אנחנו
לא עושים הנחות, ולא פורסים לתשלומים! וזה סופי!"
"אני רוצה שתקרא לקאמל!" היא דרשה.
שמעתי אותו מתקרב לדלת בצעדים עצבניים, בטח רצה לצאת לקרוא
לקאמל שתבוא להסדיר את העניין, כי אחרי הכל המילה האחרונה
שייכת לה.
מיד נבהלתי והלכתי אחורה כמה צעדים, רק שלא יראו אותי ויחשבו
שהאזנתי! מאוחר מדי. הוא פתח את הדלת וראה אותי עומדת שם.
"ב... ב... בדיוק חזרתי מהשירותים... אממ... קצת איבדתי את
הדרך חזרה..." קצת גמגמתי לו שם.
"מה שלומך ג'יין?" חייך מעט ואז עשה דרכו אל האולם, לקרוא
לקאמל.
מתוך הדלת הציצה אליי אותה בחורה, לבדוק עם מי הוא מדבר, ואז
נעתקה נשימתי. זאת הייתה היא. מלאני. כל כך אגדית היא נראתה.
כל כך יפה בשמלתה הלבנה שבצורה כל כך מושלמת הבליטה את
חמוקיה.
לא הצלחתי לדבר. רק בהיתי בה. היא חייכה לי חיוך עדין. אותו
עצב עדיין שרר בעיניה, אולי אפילו חזק יותר מקודם.
"היי", היא אמרה בקול עדין.
"ה... היי..." בקושי הצלחתי להגיד משהו.
"אני מלאני", אמרה בחן והושיטה את ידה ללחוץ את ידי.
ניגבתי את ידי בבגדיי והושטתי לה. היא צחקקה.
"ואת?" שאלה.
"אממ, אני ג'יין, חברה של קאמל", אמרתי לה. אפילו לחייך לא
הצלחתי.
פתאום קאמל הגיחה לשם כרוח סערה, לא מבינה מי מטריד את הנאתה
מהצלחת התצוגה המסחררת.
"מה הבעיה?" שאלה במהירות.
הגבר הסביר לה בקצרה את הבעיה והם ניגשו אל המשרד וסגרו מעט את
הדלת. כאילו הייתי קשורה לרצפה, לא יכולתי לזוז משם, למרות
שידעתי שזה חצוף מצדי להקשיב לשיחה הזאת. אבל זה היה חזק
ממני.
"מלאני, אני בטוחה שרוג'ר הסביר לך את המצב", אמרה קאמל.
"כן, אבל קאמל, את יודעת שאני תמיד קונה את התמונות שלך, ואת
יודעת שמעולם לא הייתה לך בעיה איתי! אז למה את כל כך קשה
איתי?" קולה העדין כבר נשבר.
"אני מצטערת מלאני, באמת שאין שום דבר שאני יכולה לעשות", אמרה
קאמל.
פתאום מלאני הגיפה בסערה את הדלת ועשתה את דרכה במהירות לאורך
המסדרון אל אולם התצוגה ומשם החוצה. בחשאיות מוחלטת הלכתי
אחריה, בלי שאף אחד ישים לב, כך נדמה לי לפחות.
הלכתי אחריה וראיתי אותה יושבת על המדרכה, מחבקת את ברכיה.
אזרתי אומץ וניגשתי לשבת לידה.
"היי", עכשיו אני חייכתי אליה.
היא הרימה את מבטה אליי ודמעות עיטרו את לחייה הסמוקות.
"את בסדר?" שאלתי.
היא משכה בכתפייה.
"בואי", אמרתי לה.
"לאן?" היא התפלאה נוכח ההצעה המפתיעה שלי.
"בואי נלך לאחד הפאבים פה מעבר לכביש. נשב על כוס בירה ותספרי
לי מה קרה." חייכתי אליה וקצת הפתעתי את עצמי מרמת הטמטום
שעיטרה אותי באותה דקה. מה לעזאזל חשבתי לעצמי? פאב? בירה?
היא?! אין מצב. רק להביט בה ולהבין למה לא.
"יאללה בואי", היא אמרה לפתע. מה? הייתי קצת בהלם. מהר מאוד
התעשתי וקמתי מהמדרכה. הושטתי לה יד והלכנו לכיוון הפאב ההוא,
שם מעבר לכביש.
ישבנו שם והזמנו בירה. ישר מהחבית.
שתינו המון. ורק צחקנו. מכלום. פשוט ישבנו שם, שתינו, וצחקנו
על העולם. אחר כך לקחתי אותה אל המלון שבו התאכסנה. היא לא
הרגישה טוב כל כך ורצתה לנוח. העליתי אותה למעלה וישבנו
בסלון.
"את יודעת, החיים האלה נורא מוזרים. רגע אחד אתה למטה ורגע אחד
אתה למעלה ואז שוב אתה למטה וזה לא נגמר..." היא אמרה ותוך כדי
הוסיפה צחוק מתגלגל לנימת דיבורה, תוצאה ישירה של האלכוהול שבא
אל קיבתה.
"ספרי לי על זה... האמת היא שאצלי אני רק למטה כל הזמן..."
אמרתי בצחקוק ומשום מה זה נורא הצחיק אותה. מה שהאלכוהול עושה
לאנשים הגונים.
היא פשוט ישבה שם וסיפרה לי על עצמה...

בסך הכל היא הייתה בחורה נורא מאושרת כלפי חוץ. אבל רק כלפי
חוץ.
אמא שלה גידלה אותה ואת שתי אחיותיה הקטנות לבדה בבית קטן
וצנוע. אביה לא היה חלק מחייה כלל. אמה מתה כשמלאני הייתה רק
בת 17. הותירה אותה לבד עם אחות בת 14 ועוד אחות בת 12. בגיל
17 היא הפכה לאמא צעירה. כמעט כמוני.
היא נשרה מבית הספר, עבדה וטיפלה באחיותיה כאילו הייתה אמן.
איזו הקרבה.
באותה תקופה היא יצאה עם בנאדם שהיה כל כך אכזר אליה. הוא היה
נוהג להכות אותה הרבה פעמים ולהשאיר חבורות על גופה הרזה. מדי
פעם אפילו טרח לשתף גם את אחיותיה הקטנות בחגיגת המכות שהייתה
שם. הן סבלו, שלושתן. רק אחרי חמש שנים הייתה מסוגלת לקום
ולעזוב אותו. רק אחרי שפגשה בבחור אחר, בחור צעיר, שהבטיח לקחת
אותה הרחק מכל הסבל שאופף אותה. היו לו הרבה הבטחות והרבה
כוונות טובות. היה לו גם הרבה כסף. הוא התאהב בה מעל הראש
וכשהגיעה לגיל 22 נשא אותה לאישה. מה הוא לא נתן לה, הרעיף
עליה מתנות ללא סוף, בגדים, תכשיטים, דירה ענקית. הוא היה איש
חשוב. הוא לקח אותה איתו לקנדה, אותה ואת אחיותיה. כאילו סיפור
סינדרלה עם סוף טוב רק שבמציאות זה אף פעם לא קורה ככה. הם חיו
יחד תקופה כה מאושרת ושמחה בחיי ארבעתם. אחרי שנה היא הרתה לו,
אך לצערה הפילה את הילד. זה היה נורא. כמה היא בכתה. אך הוא
הרגיע אותה, בעלה, שזה לא נורא ושיהיו להם עוד הזדמנויות
להרות. רק שהיא לא ידעה באותה עת שהוא שיקר.
הוא היה איש נורא חשוב ונורא עשיר. קראו לו ג'ימי הריסון. הוא
היה אספן יצירות אמנות ובאותה תקופה, קאמל אמאני היה השם החזק
בתעשיית האמנות, והוא התפעל מאוד מתמונותיה. הוא טען שהן נורא
מדברות אליו, התמונות. כאילו כל תמונה יודעת לתאר בדיוק את מה
שהוא מרגיש. היא לעולם לא תשכח את התמונה של הפרח האדום,
שהזכירה לג'וני עד כמה הוא אהב אותה, את מלאני. הוא אמר
שהתמונה הזאת מכילה את כל הרגשות שהוא מרגיש אליה ואת כל האהבה
שלו כלפיה בצורה פשוט מושלמת. גם היא אהבה את התמונה הזאת. מכל
תצוגה של קאמל הוא רכש לפחות שלוש תמונות שקישטו את הבית שלו
בקנדה בגאווה גדולה. הייתה לו אובססיה לתמונות של קאמל. ומלאני
ידעה זאת והתאהבה גם היא בתמונות. מה שעשה לאהובה טוב עשה גם
לה טוב. ככה זה כשאוהבים. פתאום יום אחד, בלי שום אזהרה מוקמת,
קמה מלאני ממיטתה כשלצדה שוכבת גופת בעלה. גופו היה קר וחיוור
ללא רוח חיים. את הצרחות שהקימה בבית באותו היום היא לעולם לא
תשכח כשם שלא תשכח את תמונת אהובה שוכב לצדה ללא נשימת חיים
באפו. יותר מאוחר היא הבינה שהוא היה חולה מאוד ושהמחלה רק
הלכה וגברה אך הוא מעולם לא סיפר לה כי לא רצה לצער אותה. הוא
רצה שהיא תמשיך בחייה. אך היא מעולם לא המשיכה. הוא הוריש לה
כל מה שהיה לו. והיא, בהמשך למסורת שלו, המשיכה לרכוש יותר
ויותר תמונות של קאמל, שלפתע דיברו גם אליה. כך התמונה של
ג'וני הזכירה לה את הילד שמעולם לא היה לה. את כל כספו של בעלה
המנוח בזבזה על התמונות של קאמל... ולאט לאט נגמר כספה וביתה
מלא בתמונות...
מי היה מאמין שמאחורי דבר כל כך יפה מסתתרת מציאות כל כך עקורה
ורקובה. היא סבלה, מלאני. ועד היום כנראה לא התגברה על אובדן
הדבר היחיד היציב שהיה לה. בגיל 26 שום דבר בחייה לא היה יציב
עוד.
אני הבנתי אותה. יכולתי להזדהות איתה. המבט העצוב בעיניה היה
צמא לאהבה, לקרבה, לרגש חם. ממש כמו שלבי היה צמא לאותם דברים
בדיוק. החיים לקחו ממנה את הדבר היחיד שהסב לה אושר וכעת אין
לה דבר והיא אינה יודעת כיצד להתמודד. זה קרה רק לא מזמן, לפני
שנתיים הוא מת. והיא עדיין ממשיכה בשלה, ממשיכת דרכו, בחיפוש
אחר תשוקה שתספק את הרעב שעקץ בלבה.

חיבקתי אותה. בחורה כל כך יפה וכל כך עצובה. לא ידעתי כבר מה
רב יותר, היופי שלה או העצב שלה. הבטתי בה בעיניים גדולות
ומנחמות והיא הביטה בי בחזרה. היא קירבה את פניה אל פניי ואני
לא זזתי. היא הביטה בעיניי ואני בעיניה. היא קרבה את שפתיה
לשפתיי ואני לא נרתעתי. היא נשקה לי נשיקה כל כך מלאה. שתינו
היינו צמאות לנשיקה הזאת. כל כך הרבה תשוקה, כל כך הרבה הגנה
בנשיקה אחת. לאט היא פתחה את פיה וכמוה גם אני עשיתי. היא
הכניסה את לשונה החמה אל תוך חלל פי ושיחקה עם לשוני. ליטפתי
את פניה ואת שערה בעדינות והיא תפסה בי בחוזקה. תשוקה ופחד
אחזו בי כאחד. הנשיקה התלהטה במהירות. מהר מאוד הרגשתי את
לשונה מטיילת על צווארי ולא יכולתי להפסיק. לא רציתי להפסיק.
בחייתיות היא תלשה ממני את חולצתי וליטפה את בטני בעדינות.
העניינים התחממו בחדר והאווירה הייתה כל כך שלווה...

אחרי שעה קלה שכבנו שתינו עירומות על המיטה, אחת בזרועות
השנייה, מסופקות מאי פעם ומרגישות מוגנות יותר מתמיד. זאת
הייתה הרגשה נפלאה.
"אני אוהבת אותך", היא לחשה באוזני.
"גם אני אוהבת אותך. אהבתי אותך מהרגע שראיתי אותך, אז
בתצוגה." חיבקתי אותה בחוזקה, כאילו פחדתי שפתאום היא תיעלם
לי. אבל היא לא נעלמה. היא חיבקה אותי בחזרה, זקוקה לי בדיוק
באותה מידה בה אני זקוקה לה.
ג'וני!!! נזכרתי לפתע שג'וני שלי נמצא אצל הילארי! זינקתי
מהמיטה במהירות שהפתיעה אותה והסברתי לה את המצב. היא הבינה.
הבטיחה שניפגש מחר. הזמנתי מונית למלון ונסעתי להילארי.
"אני כל כך מצטערת על השעה! התצוגה התעכבה והשתדלתי לברוח כמה
שיותר מהר!" התנצלתי במהירות.
"זה בסדר", היא חייכה אליי. נכנסתי לקחת את ג'וני שלי, שהיה
כבר שקוע בשנת ישרים, והלכתי מיד הביתה. שכבתי לידו במיטה ולא
הצלחתי להפסיק לחשוב על מה שקרה הערב. אני ומלאני. האם חלמתי
את זה? לא... אני יכולה עוד להרגיש את טעם לשונה על בשרי. את
מגעה המלטף. את קולה המתנגן. אני חושבת שבאמת אהבתי אותה!

יום אחר יום היינו נפגשות. בבקרים ג'וני שלי היה בגן שהיה מרחק
שלושה רחובות מביתנו, משהו כמו 10 דקות הליכה. את השעות שהוא
בילה בגן, אני ביליתי עם מלאני. אצלי או אצלה, אך לעולם לא
במקום ציבורי. משום מה, ככל שהרגשנו יותר ביטחון אחת עם
השנייה, כך הרגשנו יותר חסרות ביטחון בעולם. כאילו שהעובדה
ששתי בנות מנהלות רומן היא פשע. וכך הרגשנו, כמו פושעות. כאילו
אסור לנו להיראות בציבור. אז נפגשנו פעם אצלי, פעם אצלה,
ולעולם לא בחברתו של ג'וני. בחודש הראשון שעבר מאז אותו הלילה
אצלה בדירה, היינו נפגשות רק בבקרים, רק כשג'וני היה בגן. זה
היה קשה כיוון שהיינו כל כך כמהות אחת למגעה של השנייה, אך לא
הייתה כל ברירה אחרת.
כל פגישה הייתה יותר מלאה וחסרה בעת ובעונה אחת מקודמותיה.
הרגשנו כה מלאות מפגישה לפגישה, אך הפרידה הזאת לאחר מספר שעות
רוקנה אותי מעבר למה שיכולתי לתאר בכלל. בכל פגישה היא נהגה
לתאר לי כמה שהיא אוהבת אותי, וכמה שהיא לא יודעת מה היא תעשה
בלעדיי, כמה שהיא מפחדת שכל זה רק חלום שבסופו של דבר יגיע
לקצו. ואני תמיד הרגעתי אותה שהכל יהיה בסדר, אבל אני חושבת
שגם בי חלחל אותו החשש שהיה לה.

בבוקר קמתי מוקדם לקחת את ג'וני לגן. קמתי ממיטתי וניגשתי
לחדרו להעיר אותו, אך הוא לא היה שם. "ג'וני???" קראתי לו, אך
לא הייתה תשובה. חיפשתי בחדר האמבטיה והוא לא היה שם. הלכתי
לסלון ופתאום ראיתי אותו יושב על הספה הקטנה עם שלט גדול
שהכין: "אמא מזל טוב! אני אוהב אותך!" מיד כשראה אותי רץ לחבק
אותי.
"אוי ילד מקסים שלי! תודה רבה!" חיבקתי אותו ונישקתי אותו.
"בת כמה את היום, אמא?" הוא חייך אליי.
"22. הזדקנתי כבר..." חייכתי אליו והוא צחק עליי וקרא לי
זקנה.
"יאללה גיבור, הולכים לגן!" לקחתי אותו לגן והוא נפרד ממני
לשלום.
כשחזרתי הביתה חיכה לי זר פרחים מחוץ לדלת. פרחים מדהימים
ביופיים! הכנסתי אותם פנימה וקראתי את הכרטיס שהיה עליהם.
"מזל טוב יקירתי! כל טוב שיהיה לך! אוהבת מכל הלב, קאמל".
מחמם. היא מעולם לא שכחה את יום הולדתי. שמתי את הפרחים באגרטל
נחמד שמצאתי איפה שהוא בין הכלים במטבח. פתאום נשמעה דפיקה על
דלת ביתי. ניגשתי לראות מי שם וכשפתחתי את הדלת מלאני זינקה
עליי בחיבוק דוב ענקי.
"מזל טוב אהובה שלי!" היא קראה ונישקה אותי. מיד הכנסתי אותה
פנימה, שלא יראו השכנים בחוץ.
ישבנו בבית ובילינו שעות נפלאות ביחד. היא הזמינה מקומות
למסעדה הערב, ורצתה שנצא לחגוג את יום הולדתי. קצת היססתי
בהתחלה לשמע ההצעה. אמרתי לה שאני רוצה לחשוב על זה קצת.
בשעה 13:00 היא הלכה ואני הלכתי להביא את ג'וני מהגן.
"איך היה היום בגן?" שאלתי אותו וחתכתי לו חתיכה ענקית מהעוגה
שקניתי בדרך, כשנסעתי להביא אותו מהגן.
"היה נורא כיף! וסיפרתי לאליה שיש לך היום יומולדת! היא נתנה
לי להכין לך עוד ברכות!" הוא כל כך שמח. אליה הייתה הגננת שלו.
הוא כל כך אהב אותה. מיד הוא הוציא מתיקו הקטן שלל ברכות שרשם
וציורים שצייר בגן לכבודי. ילד מקסים שלי!
מיד כשסיים את העוגה רץ לשחק בחדרו. ישבתי במטבח ואכלתי גם אני
מהעוגה. טעים...
חשבתי על ההזמנה של מלאני. חשבתי שהגיע הזמן שג'וני יכיר את
אהובתי. אמנם לא אספר לו את כל האמת, אך אין כל סיבה שג'וני לא
יכיר אותה כחברה טובה של אמא. חייכתי לעצמי ואז התקשרתי אליה
לקבל את ההזמנה ולהציע שגם ג'וני יבוא. היא צהלה משמחה ואמרה
שבשעה 19:30 תאסוף אותי.
בשעה שקבענו, בדיוק, היא הייתה מחוץ לביתי, צופרת ממכוניתה.
זירזתי את ג'וני ונעלתי במהירות את נעליי. יצאנו החוצה ונסענו
למסעדה.
"ג'וני, אני רוצה שתכיר - זאת חברה טובה של אמא, קוראים לה
מלאני והיא בחורה נורא נחמדה", אמרתי לג'וני והצבעתי על
מלאני.
הוא הסתכל עליה, בחן אותה קצת. "את חמודה", הוא אמר וחייך אליה
בחיוך שחשף המון שיניים קטנטנות ולבנות. כמה שהוא מילא אותי
באושר. מלאני גם היא חייכה חיוך מאוזן לאוזן.
נכנסנו למסעדה וישבנו במקום השמור לנו.
הרגשתי לא כל כך נעים להיות במקום ההוא, שוב הרגשתי לא שייכת,
אך מלאני, היא התמזגה שם כל כך בטבעיות ונראתה כאילו נולדה
לחיים האלה. היא חייכה אליי וביקשה שאירגע, זאת בסך הכל מסעדה.
לא היה לי כסף לשלם למסעדה כזאת, במיוחד כשכל מנה עלתה לא פחות
מ-20$.
"ג'יין, יש לך יום הולדת היום! זה היום שלך ואני מבקשת ממך
להירגע וליהנות! היום אני משלמת את החשבון!" מלאני אמרה וחיבקה
אותי.
ג'וני הסתכל במבט קצת מהסס, ולבסוף חייך ורץ לחבק אותי גם
הוא.
הארוחה עברה נפלא. הכל היה כל כך מושלם. מלאני, ג'וני, הארוחה.
הרבה זמן לא עבר עליי ערב כל כך נפלא בחברת האנשים האהובים
עליי.

מעולם לא עברתי זמנים טובים יותר. אפילו לא כשהייתי עם איבון,
וחשבתי שלא אוכל להיות יותר מאושרת משהייתי איתו. מסתבר
שטעיתי. כלל לא ידעתי מהו אושר אמיתי. ג'וני ומלאני מסתדרים
מצוין. הקשרים עם קאמל הדוקים. מצאתי עבודה חדשה במסעדה החדשה
שפתחו בשכונה שלנו, המשכורת נחמדה וגם הטיפים לא רעים. זה עוזר
להתקיים קצת. עוזר להחזיק מעמד. ומלאני עוזרת גם היא. אני
מרגישה כאילו היא נפלה עליי משמיים. הכל פתאום כל כך מסתדר.
נדמה כי דבר לא יכול להיות טוב יותר.
ארבעה חודשים שאני ומלאני מנהלות את הרומן הזה, בסתר. ג'וני
חושב שהיא החברה הטובה של אמא, ממש כמו קאמל. הוא אינו יודע
שמסתתרים כאן דברים עמוקים יותר ורגשות אסורים. ממש אהבה
אסורה. אני כל כך אוהבת אותה. היא כל כך חסרה לי בזמנים שהיא
לא נמצאת לידי. גם ג'וני אוהב אותה. כל הזמן היא מרעיפה עליו
מתנות ללא סוף. הוא ילד. כנראה שהמתנות האלה באמת קונות אותו,
אבל כל עוד זה מסתדר לי מצוין, אז אין בזה כל רע.

כידוע מניסיוני הקצר בחיים האלה, דברים טובים לא נמשכים לנצח.
אני יודעת את זה כמו שכל בן אדם נורמאלי יודע את זה.

זה היה יום בהיר מאוד. השמיים היו כה תכולים והשמש זהרה בכל
חוזקה. קמתי כשחיוך גדול מעטר את פניי באהדה. זה היה יום שבת.
לג'וני אין גן היום. אפשר להעיר את מלאני וללכת לפארק כולנו,
אולי נעשה פיקניק. אסור לבזבז ימים כאלה.
הערתי את ג'וני בנשיקות ממיטתו. כשסיפרתי לו את תוכניותיי הוא
מיד התרגש. לא עברו עשר דקות והוא כבר היה לבוש ומצוחצח. גם את
מלאני הזמנתי, כמתוכנן.
הלכנו לפארק הגדול שהיה במרחק של רבע שעה נסיעה מהבית שלנו.
הפארק היה ענק וכל הירוק התפזר לכל עבר. היה זה קשה לחכות
לימים כאלה שטופי שמש בחורף שכזה. עד שהגיעו ימים כאלה, חייבים
לנצל אותם. הרבה משפחות ישבו להן בפארק, אכלו, שיחקו ודיברו על
כל מה שחדש. אני ומלאני התנהגנו כמו שתי חברות טובות. לא הייתה
ממש בררה אחרת. ג'וני ראה שם כמה חברים שלו מהגן ורץ לשחק עמם.
הם רצו והשתוללו וכל כך נהניתי להסתכל עליו.
"הוא מדהים..." מלאני חייכה ברוגע.
"כן. הוא הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי. הוא ו... את". הסתכלתי
עליה והיא התקרבה לנשק אותי.
"לא... עדיף שלא..." נרתעתי מעט.
היא הבינה אותי. ידעה את פחדיי. גם היא חששה נורא. אם מישהו
היה רואה אותה נושקת לי ודאי היה עושה מזה סיפור נורא. מי שהיה
סובל מזה בסופו של דבר היה ג'וני שלי. ואני לעולם לא אעשה משהו
שיסכן את המלאך הקטן שלי. לעולם.
עברו כבר כמה שעות והשמש החלה לשקוע לאטה. הגיע הזמן ללכת
הביתה.
"ג'וני!" קראתי לו, אך הוא לא ענה. כנראה לא שמע אותי.
"ג'וני!" הגברתי את קולי, אולי הוא התרחק קצת עם חבריו מהגן.
קמתי ממקומי והתחלתי להתקדם קצת לעבר קבוצת הילדים שהתגודדה
שם. פתאום הם החלו להתפזר, כל אחד להוריו, צריכים לחזור הביתה.
חיפשתי את ג'וני בין עדר הילדים שהיה שם אך הוא לא היה ביניהם.
עצרתי את אחד הילדים ושאלתי איפה ג'וני אך הוא כלל לא ידע על
מי אני מדברת.
שאלתי עוד ילדים ואחד מהם אמר לי שג'וני כבר מזמן הלך הביתה,
כבר כמה שעות שהוא אינו נמצא איתם.
זרמים של חום החלו לבעור בגופי. לבי החל פועם בחוזקה שלא ידעתי
שהיא אפשרית כלל. חומות של לחץ מאסיבי החלו עוטפות אותי
באכזריות בלתי נשלטת. "ג'וני!!!" צרחתי בכל כוחי והחלתי רצה,
מחפשת אחר הילד הקטן שלי. מלאני הבינה שמשהו לא כשורה ורצה מיד
לעברי.
"זה ג'וני. הוא לא... נעלם... איפה... ג'וני שלי!!! ג'וני!"
בכיתי כל כך. היא אחזה בי בחוזקה ומיד רצה לכל ההורים האחרים
לשאול אם ראו ילד קטן, בן חמש בערך, לא כל כך גבוה, הוא לבש
ג'ינס וחולצת פסים ירוקה וחבש כובע בייסבול לראשו. איש לא ראה
דבר. הילדים אמרו שהוא הלך מזמן. מישהו בא ולקח אותו הביתה.
הרגשתי איך חומות של צער סוגרות עליי מכל עבר. עיניי נעשו
כבדות וגופי לא יכול היה לשאת את משקלי. איבדתי שיווי משקל
ונפלתי ארצה, אל אמא אדמה, שחיבקה אותי בכל כוחה ונתנה לי את
ניחומה. איבדתי את ההכרה.

בשנייה שפקחתי את עיניי מצאתי את עצמי שוכבת במיטתי ומסביבי
ארבעה שוטרים. מלאני דיברה עם אחד מהם בקצה השני של החדר.
נזכרתי מה קרה. עצמתי עיניי בחוזקה וייחלתי שייגמר הסיוט המר
הזה. אולי הכל רק חלום? אבל זה לא היה חלום. המציאות המרה
היכתה בי בכל כוחה.
התינוק שלי נחטף.
פרץ של דמעות מיד שטף את עיניי ולא יכולתי להוציא מילה
מגרוני.
"ג'וני... ג'וני..." רק ייללתי ללא סוף. פתאום ראיתי את אמי
נכנסת לחדר. "מסכנה שלי..." היא באה לחבק אותי, ואני, שהייתי
כל כך כאובה עליה במשך שנים, לא יכולתי להתאפק וחיבקתי אותה
בחוזקה, ממש כמו ילדה קטנה שזקוקה לאמא שלה שתעודד אותה. באמת
שהייתי זקוקה לה. והיא הייתה כאן פתאום, מחבקת ומנחמת אותי,
מנסה להרגיע אותי שהכל יהיה בסדר. אבל איך הכל יהיה בסדר? איך
משהו יכול להיות בסדר כשהמלאך שלי לא נמצא כאן לידי לחבק אותי
ולהגיד לי שהוא אוהב אותי, את אמא. ג'וני שלי, תינוק קטן וחסר
ישע שלי.
אחד השוטרים ניגש לדבר איתי.
"איפה היית כשזה קרה?" שאל בפנים קודרות.
"אני... אני הייתי. שם... אני לא יודעת... הוא שיחק ורץ...
והוא נעלם..." גמגמתי בלחץ.
"כבר סיפרתי לך את כל הסיפור! תעזוב אותה לנפשה! אתה לא רואה
שהיא שבורה?!" מלאני התנפלה עליו כחיית טרף שמגנה על גוזליה.
"ומי את?" שאלה אמי בפליאה, לא מבינה מי היא אותה בחורה אשר
מגנה על בתה בחייתיות.
"אני מלאני. חברה טובה של בתך", אמרה מלאני וחיבקה אותי באותה
עת.
"טוב. אנחנו עושים כל שביכולתנו למצוא אותו. מתחקרים עדים
ועושים חיפוש מקיף בכל השטח", אמר השוטר שעמד לצד מיטתי.
"המפקד!" הגיח אל החדר שוטר נוסף.
"המפקד! סרקנו את כל האזור. אין זכר", אמר השוטר הצעיר.
המילים האלה הדהדו באוזניי בחוזקה. אין זכר לתינוק שלי. מה אני
אעשה? ג'וני שלי נעלם לי! חטפו לי את הילד שלי! כל כך בכיתי
וכל כך הצטערתי על שהייתי כה חסרת אחריות ולא שמרתי על התינוק
שלי. האשמתי את עצמי בכל מה שקרה. איך לא שמרתי עליו? איך נתתי
לו כך להיעלם? אולי הלך לטייל ובטח יחזור יותר מאוחר. כן, זה
בטוח מה שקרה. הוא רק הלך לטייל.
ואז החלו הדמעות לפרוץ שוב מעיניי בעוצמה שהכאיבה לי, שרפה את
עיניי, את נשמתי.

שלושה ימים כבר עברו. מלאני ואמי לא משו ממיטתי. לא הכנסתי
כלום לתוך פי, בקושי הצלחתי לשתות. כבר שלושה ימים אני יושבת
ובוכה. רק דמעות אני רואה. שום זכר אין לג'וני שלי. השוטרים לא
מצאו שום עקבות.
החלו לפרסם תמונות שלו בעיתונים, בחדשות. איש לא ראה את התינוק
שלי. לא הצלחתי אפילו לקום מהמיטה.
בשעות הלילה המאוחרות קמתי ממיטתי. הרגשתי כל כך חלושה. במאמץ
רב הצלחתי לסחוב את עצמי עד לבוידעם שהיה במחסן. חיפשתי בכל
מקום. עד שמצאתי לבסוף את מבוקשי - בקבוק וויסקי שהחבאתי שם,
עוד מהתקופה שאיבון היה גר איתנו, שיהיה לזמנים הקשים. וזה
בהחלט אחד מהם. אומרים שבזמנים הקשים אתה מתפרק וחוזר לעצמך,
חוזר למה שבעצם תמיד היית ותמיד תהיה, ואני חזרתי לעצמי -
שיכורה מטומטמת שאפילו לשמור על הילד שלה לא מסוגלת.
שתיתי כמעט את כל הבקבוק. הסחרחורת לא איחרה לבוא, וגם ההרגשה
שמתלווה אליה, הרגשה של חוסר אכפתיות, לזרוק את כל צרותיי לתוך
הבקבוק ולהשליך אותו רחוק, במקרה הוא נשבר.
לא יודעת איך הצלחתי לחזור חזרה לתוך הבית. לקחתי את הבובה של
ג'וני, שהייתה מונחת על השולחן במטבח ונפלתי על הרצפה. התחלתי
לשיר בקולי קולות.
"נומי נומי ילדתי! נומי! תשני כבר בובה מגעילה! תשני! אבל למה
את לא הולכת לישון?! אני שונאת אותך!!!" השירה הפכה לצעקות,
תלשתי לבובה את כל שערותיה והשלכתי אותה בחוזקה על המקרר. שוב
הדמעות הציפו אותי. הסחרחורת הייתה כבדה מנשוא. הכל היה
מטושטש. איני זוכרת עוד דבר מאותו ערב.

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי שוכבת בחדר קטן ומואר, בבית חולים.
מלאני ישבה ליד מיטתי.
"היי ישנונית", היא חייכה אליי בעדינות. חיוכה היה שבור, ראיתי
שהיא התאמצה לחייך.
"איפה אני? מה קרה? ג'וני! איפה הוא???" פתאום קיבלתי פלאשבקים
אחורה. אבל לא זכרתי מה קרה אחרי שהתעלפתי במטבח. מלאני סיפרה
לי שהייתי כל כך שיכורה, שהקאתי כל כך הרבה - רק שלא היה מה
להקיא. קיבלתי הרעלת קיבה מהאלכוהול ואושפזתי בבית החולים. רק
עכשיו שמתי לב שחובר לזרועי צינור עירוי. "כבר שלושה ימים את
שוכבת פה, ללא הכרה. כל כך דאגנו לך! גם אמא שלך הייתה פה, היא
הלכה לפני שעה קלה. היא תחזור מחר."
שלושה ימים. שישה ימים שג'וני שלי לא איתי. בחיים לא ידעתי
שאפשר לסבול ככה.
איפה הוא נמצא עכשיו? איפה הוא ישן בלילות? מי מחבק אותו ומכסה
אותו בשמיכה? מי שר לו שירים? הוא אוכל? הוא בסדר? מה קורה
איתו???
כל כך הרבה שאלות שאין עליהן תשובה. כל כך הרבה צער. מלאני
חיבקה אותי אבל אני פשוט התרחקתי. לא יכולתי להרגיש מאושרת, לא
רציתי להרגיש בטוחה, לא כשהילד שלי נמצא אי שם, ואני לא יודעת
איפה, ואם בכלל הוא בסדר!

"את חייבת לאכול משהו!" מחתה אמי למחרת, כשבאה לבית החולים
כשבידיה סיר מלא אורז ובשר בקר. לא הייתי מסוגלת לאכול.
הרופאים איימו שאם לא אוכל משהו הם ייתנו לי זונדה. אכלתי כמה
ביסים ולא יכולתי לאכול יותר. למה שאני אוכל והוא לא? אני
אפילו לא יודעת אם הוא אוכל! אם מישהו דואג לו!
הרגשתי כל כך חסרת אונים. כל כך לבד. רציתי רק חיבוק מהילד
שלי. רק לדעת שהוא בסדר. חוסר הידיעה פשוט קרע אותי, שבר אותי
לרסיסים של צער. לא היה כל זכר ממנו.
השוטרים לא מצאו שום קצה חוט. הייאוש אכל אותי.
קאמל באה לבקר אותי.
"אני כל כך מצטערת מתוקה שלי". מסתבר שהיא ביקרה אותי יום יום
כשלא הייתי בהכרה. היא חיבקה אותי בחוזקה ולא הרפתה. לא רציתי
שהיא תעזוב.

ככה עבר עוד שבוע, שחלף כמו נצח. אני כבר שוחררתי מבית החולים.
שכבתי במיטה, בבית שלי, שלנו, שהיה כל כך קר וכל כך ריק מאז
שהוא איננו. בכל לילה ישנתי במיטתו וחלמתי עליו. כל הזמן שמעתי
את קולו קורא לי ומבקש שאבוא. הבטחתי לו שאני אבוא לקחת אותו,
שרק יגיד לי איפה הוא! אבל הוא לא אמר... השאיר אותי עם
החלומות ועם הזיכרונות שלו, מתגעגעת לריח המתוק שלו, לידיים
הקטנות שלו, לחיוכים החמים שלו!
מלאני הייתה איתי כל אותה עת, לא עזבה אותי לשנייה. גם קאמל
ביקרה אותי הרבה. כל היום הייתי מתייפחת להן, ובוכה את גורלי
המר. "עד שאלוהים נתן לי משהו טוב, הוא לוקח אותו בחזרה",
אמרתי להן ערב אחד כששתיהן היו אצלי. קאמל כבר הבינה את שהתרחש
ביני לבין מלאני, אך היא לא אמרה דבר. היא הייתה ליבראלית
בדעתה ואם היה המצב שונה בטוחני כי היא הייתה מביעה את שמחתה,
אך לאור הנסיבות הקשות העדיפה לשמור את השמחה לאחר כך.
התחלתי פתאום לצחוק. הרבה זמן לא צחקתי ככה, בקול. צחוק מתגלגל
ומלא. הן לא הבינו מה קרה לי, חשבו שהשתגעתי, או ששוב שתיתי.
"אל תדאגו, לא שתיתי כלום. זה פשוט מצחיק אותי כל המצב הזה.
זאת הדרך של אלוהים להעניש אותי! על כל החטאים שלי כל השנים,
על כל החרא שעשיתי, שעישנתי", ושוב צחוק הפריע את רצף דיבורי,
"לתת לי ככה מתנה ולקחת חזרה! זה כמו לתת לילד סוכרייה על מקל
ואז לחטוף לו אותה! מה אני נראית לך, בובה על חוטים?!" הפניתי
את ראשי מעלה, כאילו מדברת אל אלוהים, מדמה לעצמי שהוא שומע,
ואולי יענה, "מה אתה חושב, שאין לי רגשות?? אתה חושב שאני
עשויה מעץ? איך אתה מעז לשחק ככה בלב של אנשים! בלב שלי! של
הילד הקטן שלי! מילא אני! אבל למה הוא? הוא תמים, מה הוא כבר
עשה לך!?" המשכתי להטיח בו האשמות וחיכיתי שיענה, אבל הוא לא
ענה. שתקתי. גם הן שתקו. חשבו שהכי טוב זה לא להגיב. ישבנו שם
שלושתנו בשקט. ואז פתאום צלצול הטלפון העיר את הדממה. הסתכלנו
אחת על השנייה. היססתי. לענות?
"כן?" שאלתי בקול צרוד.
"ג'יין... ג'יין קטנה ויפה שלי! ג'ייני שלי, אני כל כך מצטער!"
שמעתי אותו לוחש.
"איבון!! איבון, איפה אתה?! על מה אתה מדבר???" לא הבנתי על מה
הוא מצטער. בטח ראה את התמונות בחדשות ורע לו שבנו נעדר.
"ג'ייני, אני לא התכוונתי... אני רק רציתי להיות איתו קצת...
רק רציתי... לחבק אותו... אני אבא שלו לכל הרוחות!" הוא התייפח
ואז הבנתי. הדמעות שוב פרצו מעיניי בחוזקה.
"איבון, לא! בבקשה ממך, תגיד לי שהוא בסדר! תגיד לי שלא פגעת
בו! אני מתחננת, איבון! אעשה הכל, מה שתרצה! רק תן לי לשמוע את
קולו! תן לי לדעת שהכל בסדר איתו, שהוא ב... בחיים...!" בקושי
הצלחתי לסיים את המשפט. קאמל ומלאני הבינו במה מדובר ורצו
לקראתי, הן חיבקו אותי.
"ג'יין, תקשיבי, אני מצטער! אני לא התכוונתי! אני רק רציתי
שיהיה לו טוב! אבל הוא רק צעק ובכה ולא רצה להיות איתי! אני לא
התכוונתי לפגוע בו!" הרגשתי כאילו מוט ברזל מונף ופוגע בחזי
בחוזקה.
"מה עשית לו?! איבון, בבקשה תגיד לי שלא פגעת בו! מה עשית לו??
מה עשית לתינוק שלי?!" צרחתי כל כך, והדמעות לא הפסיקו לזרום
מתוכי בקצב אחיד.
הוא המשיך להגיד לי שהוא מצטער. לא הייתי מסוגלת לשאת את כל
זה, זה היה יותר מדי.
"אני רוצה להחזיר לך אותו..." הרגשתי איך גוש גדול הופך את
קיבתי ומאיים לפרוץ החוצה. להחזיר לי אותו?! האם מדובר ברכוש?
בסחר? הוא סוחר בבן שלי?! בתינוק שלי???
"איבון, אני מתחננת... תחזיר לי את התינוק שלי! אל תפגע בו,
בבקשה ממך! הוא רק ילד!" התחננתי אליו.
הוא קבע איתי בפארק הישן שבו נהגנו להיפגש כשהיינו צעירים,
נאהבים. השעה הייתה מאוחרת. הפארק היה חשוך ולא ראיתי כלום.
מלאני וקאמל לא הסכימו בשום פנים ואופן לתת לי ללכת לבדי. אמנם
הם התפשרו והסכימו לא לקרוא למשטרה עדיין, אך הן לא העזו לשלוח
אותי לבדי. הן יחכו לי קרוב למקום הפגישה עם איבון ועם...
התינוק הקטן שלי...
אחרי פחות מעשר דקות הוא בא, מחזיק בידו של ג'וני. ג'וני ניסה
להשתחרר ממנו אך איבון היה חזק ממנו. "ג'וני!" דמעותיי התערבבו
עם צעקותיי.
"ג'יין, בחיים לא חשבתי שנגיע למצב כזה... שהילד שלי לא ירצה
להיות איתי! לא יכיר אותי בכלל! הוא אפילו לא האמין לי שאני
אבא שלו! איזה שטויות אמרת לו עליי?!" בעיניו ניצוץ זיק של
רוע. פחדתי מהמבט הזה. הוא הוציא מכיס מכנסיו אקדח. לא האמנתי
למה שקורה שם. מאיפה היה לו אקדח? למה הוא עושה את זה?
"איבון, לא!!! איבון, מה אתה עושה? תניח את זה בבקשה... אתה
עלול לפגוע במישהו!!! איבון! אני מתחננת, תן לי ולג'וני ללכת!
אני מתחננת אלייך! אם אי פעם אהבת אותי..." וזה שבר אותו.
"תמיד אהבתי אותך... יותר ממה שאת היית מסוגלת לאהוב אותי
בחזרה. ג'וני הוא פרי של אהבה, גם אם את לא מאמינה בזה... קחי,
קחי אותו!" והוא שחרר את אחיזתו מג'וני, "גם ככה החיים שלי לא
שווים עוד כלום! חשבתי שאולי הוא יביא לי קצת אור לחיים, אבל
אפילו הבן שלי שונא אותי! אז מה הטעם לחיים האלה בכלל?!" הוא
צעק וירה.

שקט. ראיתי את כל החיים שלי חולפים לי במהירות לנגד בעיניים,
איך הייתי חוזרת בכל יום אחרי בית הספר ואמי הייתה שולחת אותי
להביא את אבא מהפאב של שמעון, "אבא שיכור, הוא לא יכול לבוא
לבד"; איך הייתי משחקת עם קאמל בחצר האחורית של הבית שלה, שתי
ילדות קטנות עם צמות קופצות בגומי או משחקות קלאס; איך הכרתי
את איבון שהיה היחיד שהתייחס אליי כמו אל בן אדם, או לפחות כך
חשבתי; איך ג'וני שלי נולד ואני נולדתי מחדש יחד איתו; איך
הייתי שרה לו בלילות כשהוא לא נרדם, ואז היינו נרדמים ביחד...
מי הלך לישון עכשיו?

קולות של צרחות התגנבו לתוך אוזניי בחשאיות. צרחות שהתגברו.
ראיתי את התמונה מחדש. איך הוא מרים את האקדח, מצמיד אותו
לרקתו ולוחץ על ההדק. לאט. בהיסוס. אולי החיים האלה בכל זאת
שווים משהו? הוא וויתר. וירה. הוא נפל ארצה והמבט האחרון שהיה
לו בעיניים היה מבט של סליחה, הוא באמת הצטער. הביט בי. ואז
כבר לא הביט בי יותר. הוא הלך.

"אמא! אמא!" שמעתי מבין הצרחות את הילד שלי קורא לי! פרשתי את
זרועותיי והוא רץ אליי, אחזתי בו בכל כוחי וסירבתי להרפות. "הו
מלאך שלי! ילד שלי! כל כך דאגתי! כל כך התגעגעתי אלייך! לחיוך
הזה שלך! לחיבוקים! לשמוע אותך קורא לי אמא! אני כל כך אוהבת
אותך, ילד שלי!!!" בכיתי כל כך, אך הפעם היו אלה דמעות שלוות.
מצאתי את הנסיך שלי. הוא חזר אליי, בריא ושלם. מהר מאוד הגיעו
לשם שוטרים ואמבולנסים, גבו עדויות, לקחו את הגופה, ונעלמו
כאילו לא היו שם בכלל. כאילו כל הסיפור הזה היה רק חלום רע.
כאילו מעולם לא לקחו לי את החיים שלי. אבל עכשיו החזירו לי
אותם. ואני כל כך מודה לאיבון על שהחזיר לי את חיי בחזרה.
ג'וני הוא כל החיים שלי.
חזרנו הביתה. אני, ג'וני, מלאני וקאמל.
התחבקנו כולנו והדמעות שלי התערבבו עם הדמעות של כולם. מלאני
נישקה אותי בפעם הראשונה בפי, וקאמל כבר ידעה. היא ידעה כל
הזמן. ג'וני לא ראה את זה. בעתיד כבר נספר לו. עכשיו נשמח.
אפשר לחייך שוב. עכשיו כולם מאושרים.
עמדנו בתוך הבית שלי, עדיין מחובקים כולנו, ובפעם הראשונה בחיי
הרגשתי בטוחה באמת. מאושרת. שום דבר לא יכול להעיב על אושרי
עכשיו.
עכשיו אני יודעת שהכל יהיה בסדר...