אני עוברת על נקודות הציון, על ההקלטות על הצילומים, מנסה לנתח
את הנתונים מן הקופסא השחורה. אני מחפשת אחר הרגע בזמן, אחר
המקום במרחב בו כבו בי הרגשות.
כבר כמה זמן שאני סורקת את הספקטרום, מחפשת אחר תדר בסקאלה,
מבקשת להסתנכרן על איתותי רגש, אפילו קלושים. אין ולו אות אחד
שעובר את סף הרעש הלבן.
אני עוברת לחיפוש חיצוני. תרה אחר מקור אנרגיה, משהו שיעורר בי
את התרדמה, שיפר את אי השקט הזה, את התזזית האוחזת בי, כשאיני
מוצאת כל מקור חום פנימי.

אני מוליכה את עצמי ברחובות צדדיים ויפים, מקומות שבעבר העתיקו
את נשמתי.     כלום.

אני מעיינת בשירים, מבטאת מילים, שבעבר צרבו את עורי מפלסות
דרכן לתוך תוכי, לשבת בכל הנקודות הכואבות ביותר.     כלום.

חיבוק - חום חיצוני,    אבל מבפנים - כלום.

דמעות, שבעבר היו צפות ועולות בעיני, קפאו במדבריות השלג, שכבר
השתלטו על כל חלקה טובה בתוכי.
יתכן, כי אני זקוקה למקור אנרגיה חדש, טעון יותר. ואולי הבעיה
שלי טמונה במגעים. הזרם לא עובר. קצר.
שערי לבי סגורים. והשכחה מתחילה גם היא לפרוס עצמה מעל שכבות
הקרח. שכחתי כבר איך זה מרגיש - לרצות. שכחתי כבר, באיזה אופן
מתלקחת תשוקה.
ניסיון אחרון, אני מגייסת זיכרון מעורפל, משהו שיעביר איתי את
הרגע. שולחת קריאה נוספת לחלל הריק. אין קול ואין עונה. דממת
אלחוט.