הכל התחיל לפני כמה שנים - משהו כמו שמונה, אני כבר לא זוכרת.
אני רק כן זוכרת שזו תקופה ממושכת. אני כבר לא בטוחה איך באמת
הכל התחיל, או שפשוט הייתי צעירה מדי כדי לדעת או להבין. סבא
התחיל להיות במצב לא טוב וכמובן שבמשך הזמן העניין התדרדר -
בעיות בזכרון, רעידות קלות. אצל סבא העניין היה קצת שונה
מכיוון שמבחינה בריאותית הוא היה בריא וחזק, עם בדיקות הוא
הלך למעון יום כשכל זה התחיל, למעון שמטפל בזקנים שמחלת הזקנה
קפצה עליהם.
אני זוכרת באחד הביקורים בבית סבא וסבתא שהוא סיפר לי על
המתנדבים שבאים ללמד אותם לעבוד על מחשב - זו היתה הפעם
הראשונה שישב ליד מחשב וממש ראה אותו עובד, ואולי אפילו ניסה
להשתמש בו. הוא היה כל פעם שמח לראות אותנו, קצת דיבר איתנו,
קצת ראה טלווזיה.
השרירים שלו נחלשו כל הזמן וסבתא כבר לא יכלה להרים אותו מהספה
כאשר רצה לקום מסיבה זו או אחרת, אז היא קנתה ספות גבוהות כדי
שיוכל לקום לבד. קיוותה שיהיה לה קצת שקט.
סבתא שלי אישה לא קלה - יש לה ביקורת, כמעט כמו כל אדם בגילה,
אבל כאשר אני מתכוונת לאישה לא קלה אני מתכוונת ביחס שלה אל
סבא שלי: מאז שאני זוכרת את עצמי היא היתה גוערת בו וצועקת
עליו, כי לפעמים הוא היה עושה שטויות - מתוך כוונה טובה, אני
מניחה ולפעמים היא סתם היתה גוערת בו כי קצת נמאס לה ממנו אחרי
כ"כ הרבה שנים. סבא אף פעם לא התלונן, הוא קיבל את זה ולא ענה
בחזרה. סבתא שלי לא אישה רעה.
כאשר המחלה של סבא התחילה סבתא המשיכה לגעור ולהתעצבן כשקם
הרבה להסתובב או שלא הסתדרה איתו בשירותים כאשר עזרה לו לעשות
את צרכיו - לא מתוך רוע, אלא מתוך תסכול, אני מניחה. לפעמים
היא היתה זורקת הערות כמו: למה זה מגיע לי? למה זה מגיע לבנאדם
שעבד כ"כ קשה כל החיים שלו? תמיד הזהרתי אותו שלא יעבוד כ"כ
קשה, הוא עוד יהרוג אותי, זה מה שמגיע לבנאדם?!
סבא התחיל להזות מדי פעם, ולדבר שטויות. יום אחד באנו לבקר
והוא אמר משהו כמו - סוף סוף באו לקחת אותי מפה. הוא הבין
באיזה מצב הוא נמצא, למרות שכבר ראשו לא היה צלול והזיות רבות
החלו לתקוף אותו. הוא אמר גם פעם אחת שהוא רוצה למות, ונראה לי
שגם אמר משהו לגבי זה שהוא יקל על סבתא שלי אם הוא לא יהיה.
מפעם לפעם הוא לא זכר מי אנחנו. רק את אבא היה מזהה - כאשר הוא
היה נכנס, פניו היו נאורות וחיוך עלה על פניו. שלום כפיר, היה
אומר, מה שלומך?
אף פעם לא היה לי קשר טוב כ"כ עם סבא. היינו נהנים כשהיה מראה
לי את עבודות הברזל שהכין או שהיה מראה לנו כל מיני דברים
מהנמל - מ"צים" בה עבד המון שנים, אפילו בהזיות שלו הוא עבד.
תמיד כשהיה בא ללטף אותנו היינו אומרים לו די ומנסים להתחמק
ממנו - לא בגלל שלא אהבנו אותו, המגע שלו, בתור ילדים לא היה
נעים לנו במיוחד.
בשלב מסויים, סבתא שלי כבר לא יכלה להתמודד לבד בטיפול בסבא,
היא עצמה אישה מבוגרת עם בעיות משלה. אז במקום מוסד היום שאליו
הלך, היא הביאה פיליפיני. כמובן שבשלב זה וגם הרבה לאחריו היא
וגם אנחנו התחלנו להבין את הרעיון שלמדינה לא אכפת מזקניה,
מאותם אנשים שנולדו פה וחיו פה עוד לפני קום המדינה. שנלחמו
עליה בלא מעט מלחמות, שהתשלומים שמשלמים כל החיים לביטוח
בריאות וביטוח כזה או אחר, לא חוזרים ותמיד שצריך המדינה רק
תיקח עוד ועוד. הייתי שומעת מדי פעם שיחות בענייני כספים
וחשבונות ודרכים להשאיר לסבתא שלי קצת כסף בבנק.
בתקופה עם הפיליפיני היתה התיצבות מסוימת במצבו. לסבתא עם הזמן
התברר שהפיליפיני מעולם לא עבד עם זקנים ובטח ובטח שלא למד
רפואה - שיקר כדי להגיע לעבוד בארץ. הוא כן הקל עליה אבל
מכיוון שהיתה רוב היום בבית עבודת הטיפול בסבא לא נחסכה ממנה
לחלוטין, כפי שהיה אמור להיות.
עם הזמן, אחרי קצת פחות משנה, הפיליפיני התחיל להיות מפונק
וכמו כן מצבו של סבא המשיך להתדרדר, סבתא לא רצתה להחליף את
הפיליפיני בטענה שאין לה כוח להתחיל ללמד מישהו אחר. לאחר בערך
שנה בה הפיליפיני גר אצל סבתא (דבר הכרוך בחידוש רשיון וכמובן
תשלומים לא מעט לחידוש רשיון וכו') החלו שיחות על להכניס את
סבא למוסד. ושוב שיחות בענייני כספים - המדינה ציפתה שלאחר
שיעבירו את סבא למוסד גריאטרי, סבתי תחיה ממשהו כמו 1500 ש"ח
לחודש. סכום, שכל מי שישמע יגחך לנוכח המחשבה המוזרה, שמא רק
תשלומי מים, חשמל, ארונה וכו' מסתכמים בסכום דומה. העניין
הכספי קשור גם לעובדה שסבתא לא עבדה אף פעם ובאותה תקופה אף
אחד לא חשב על קרנות פנסיה וכספים לעתיד.
משהו כמו שלושה חודשים אחרי שהחלו השיחות, הפיליפיני החליט
שהוא רוצה לעזוב - דבר שהקל מבחינה כספית כמובן. הביאו לסבתא
לאחר מספר ימים בהם היה לה מאוד לא קל הפעם הודי. זה היה במידה
מסוימת הקש ששבר את גב הגמל - ההודי לא ידע מילה אנגלית, למרות
שכמובן לסוכנות שלו נמסר שהוא יודע. לסבתא נמאס והיא החליטה
להעביר אותו למוסד גריאטרי. היא הכניסה אותו לאחד בחיפה, של
משרד הבריאות.
אני לא זוכרת אם זה קרה בתקופה בה היה במוסד או לא - הוא אושפז
בבי"ח מסיבה כלשהי אשר אותה אינני יודעת בוודאות. בתקופת שהותו
שם הוא הרבה לישון ומעט לאכול, לאחר שהחזירו אותו הביתה הוא
כאילו חזר לעצמו. סבתא אמרה שזה בטח בגלל שנמאס לו כבר בבי"ח
מהכל והוא מוותר, ממש רוצה למות.
אני לא אוסיף להלאות בפרטים לגבי כספים שוב, אך מכיוון שהמדינה
דרשה ממנה ומשלושת ילדיה סכום אסטרונומי ממש לכל הדעות -
אבסורד כמובן כי המדינה אמורה לממן את מעוטי היכולת ולא את
העשירים שבה, הוחלט להעביר אותו לבי"ח גריאטרי בקרית ים בצורה
פרטית בה הצליחו להגיע להסדר כספי הגיוני.
על סבא עברו ימים טובים יותר וטובים פחות. כאשר היינו באים
לבקר אותו לפעמים היה איזה ניצוץ של זיהוי בעיניו ועימו באו
כמה מילות שיחה והבנה אשר היו נעלמות במהירות בה הגיעו. באותו
מוסד, חלה מעין "השתפרות" במצבו והוא חזר לאכול לבד - עם היד,
ולהחזיק כוס לבד ולשתות.
סבא הגיע עם הזמן במוסדות למצב של תת משקל, למרות המזון שאכל.
אמא אומרת שהמחלה פגעה ביכולת הספיגה שלו. אני לא יודעת אם
ייצא לי שוב לראות אדם במצבו - מעין שלד, לבוש בבגדים. כל
השומן מפניו, האיזור היחידי שלא היה מכוסה בבגד, נעלם וקווי
המתאר של גולגלתו נחשפו לעין. לא מזמן גם ראינו את איזור כתפיו
וצווארו, ונדהמנו למראה זה - כל הרווח שבין עצם הבריח לצוואר
ריק ושם יש מעין "חור". במהלך כל תקופת מחלתו שריריו התנוונו
והתקשו וכל גופו נהיה נוקשה. הוא היה הוזה במהלך כל התקופה על
העבודה בנמל, אני משערת. הוא היה איש עובד ובמהלך מחלתו חזר
לעברו.
אתמול כשבאנו לבקרו, מצבו לא היה טוב. הוא נראה כחצי ישן, שעון
על הקיר וממאן לאכול, וכפי שנמסר לנו הוא כך כבר יום שלם. סוגר
את שיניו בחוזקה עם עיניים חצי עצומות ומדי פעם גונח, מדי פעם
קצת רועד, הוזה וממשיך בשלו. ניסו להאכיל אותו והוא אכל בצהרים
משקה עתיר קלוריות מיוחד, אך מעבר לזה סרב. אמא ניסתה להאכילו,
אחד מאנשי הצוות ניסה - ניסה לתת לו ממתק (מכיוון שסבא מאוד
אוהב עוגות ומתוקים) וכאשר אנחנו היינו ניסה קצת ללחוץ לו על
עצמות הלסת כדי שיפתח אותן, אך הוא בשלו - בכוח סגר את שיניו
ועל פרצופו ראו את הכאב מלחיצות איש הצוות והנחישות להשארת פיו
סגור. הבטתי עליו ומחשבה עלתה בראשי - נמאס לו, פשוט נמאס לו
והוא החליט לוותר על הכל, על כל הסבל הזה. לאחר מכן צצה מחשבה
בראשי שאני ממהרת להספיד אותו ושכנראה מחר הוא יחזור לעצמו, כי
כידוע, היו לו ימים טובים יותר וטובים פחות. אמא קיבלה את מצבו
קצת קשה, והיא, אנחנו והצוות קיווינו שמחר ישתפר מצבו.
היום בבוקר אח של אימי, שביקר את סבא אתמול לפנינו, וסבתי נסעו
לבקרו כדי לראות מה מצבו.
בצהרים אח של אימי התקשר כדי לדבר איתה, אמר שזה דחוף ולפני
כשעה וחצי אמא התקשרה לבקש את המספר של אחותה, התחלתי להבין
שמשהו לא בסדר ואז אמא אמרה לי שסבא נפטר לפני כמה שעות.
השכיבו אותו לישון בצהרים, אני מניחה, ואז הוא נפטר.
פשוט החליט לוותר
עכשיו יהיה לו שקט, מנוחת עולמים
נוח על משכבך בשלום, סבא.
