פרק 1 - הילד החדש

"טלי!" שמעתי את הקריאה המעצבנת, "את חייבת לקום!" הגיעה מיד
אחריה הצעקה. לא הגבתי. אמא הגיעה, ולא אחותי הקטנה, ואמרה:
"טליה, קומי!" משהו בקולה גרם לי לזנק, לזרוק על עצמי את
הבגדים ולהיעלם מהבית. מרחוק שמעתי את אמא שלי צועקת: "טלי!
שכחת לקחת את מיקי, היא צריכה להגיע לגן!!!" הגברתי את מהירות
הריצה. מזווית העין ראיתי את אדווה, הבת הכי מקובלת בשכבה
עומדת וקוראת לי "טלי!" הלכתי. היא התקרבה אליי ואמרה, "היי,
טלי, מה נשמע?" חייכתי ברפיון. "מצוין," שיקרתי, "ומה אתך?"
היא חייכה. "אה, סתם, רציתי לשאול אותך אם כדאי לי לשבת ליד
עודד באוטובוס... כדאי לי?" לא ידעתי מה לומר. "תעשי מה שאת
רוצה", אמרתי. ראיתי שהיא פגועה, ויריתי "כלומר, אם את באמת
רוצה - בסבבה, אם לא אז לא." היא התעודדה. לא היה לי כוח אליה,
כבר חודשיים שהיא נדבקת אליי ומחכה שאני אהיה חברה שלה. אני די
לא סובלת את השתלטנות שלה, אבל כמו כולם - אני שפוטה שלה.
עכשיו הלכנו יחד. היא שאלה, "למה לא רצית לקחת את אחותך לגן?"
נשכתי את שפתי. "הממ... זה כאילו מה זה לא 'IN' לקחת את אחותי
לגן... " אמרתי. לא כל כך התאים לי לדבר ככה. הלכנו, אדווה
מפטפטת לצדי, ואני מרחפת... למה היא נולדה? שאלתי את עצמי,
למה? היא... מעולם לא קראתי לה בשמה... אפילו במחשבותיי קראתי
לה כך... לאחותי הקטנה... אדווה טלטלה אותי. "הי, טלי, את
מקשיבה לי?!" לא ידעתי מה לענות. "ב... בטח, אבל פספסתי את
המשפט האחרון." היא חזרה עליו, ואני נאלצתי להקשיב לפטפוטיה
התפלים של אדווה.

כשהגענו כולם זינקו. "היי אדווה! מחר טיול, נכון שאת יושבת
לידי באוטובוס?" קפץ אוריאל, אדווה צחקה לו בפרצוף. "מה פתאום
? אני יושבת ליד - " ידעתי שאני אהיה השם שייאמר, והקדמתי
רפואה למכה. "אורי, נכון שאתה יושב לידי?" זינקתי. הוא שאל
אותי אתמול אם אני רוצה, ואני דווקא די מחבבת אותו. "בטח!"
אמר. אדווה שאלה, "טלי, את לא רוצה לשבת לידי?" עשיתי לה פרצוף
של מה-לעשות-אני-תפוסה, והיא אמרה: "או-קיי, אתם יושבים בספסל
האחורי, נכון? אני ליד טלי." שלחתי לעבר אורי מבט אומלל. הוא
חייך אליי בקנטרנות. "תיזהר," צחקתי, "שאני לא אשנה את דעתי...
" התיישבנו במקומותינו, אבל המורה שנכנסה הודיעה שאין טעם, כי
מצטרף אלינו ילד חדש והמקומות יוחלפו. אדווה הביטה בי בשמחה.
היא קיוותה שנשב יותר קרובות. המורה רשמה את המקומות על הלוח,
והזדעזעתי מזה שכתבה 'טלי' בצד אחד של השולחן, ובצד השני 'הילד
החדש - יהונתן'. עכשיו אני עוצרת לרגע, ואני אסביר. נכון בכל
הספרים תמיד לזה שמספר הכל קורה? אז זה ככה, כי הוא מספר אחרי
שזה קרה לו. אם זה היה קורה למישהו אחר, אז האחר היה מספר.
הילד החדש התיישב לידי. "שלום! אני יוני", אמר. הבטתי בו, ספק
בייאוש ספק בסלידה. "מי את?" שאל. "אני טלי גלבוע", עניתי.
המורה קראה לי. "טלי, אני סומכת עלייך שתגרמי לכך שיתקבל
ויתערה בכיתה. יש לך את זה." הייתי מיואשת. "למה לא הושבת אותו
ליד אדווה?" שאלתי באומללות. "היא הייתה דורכת עליו. את לא
כזאת." היא לא ידעה כמה הצטערתי שאני לא כזאת. גזר הדין נחרץ.
חיי נהפכו לסיוט.

למחרת בבוקר קמתי במהירות, לפני שאמא תספיק לבקש ממני לקחת את
אחותי, אבל אז נזכרתי שיש היום טיול שנתי, ואני לא אראה אותה
שלושה ימים, וחוץ מזה, עכשיו חמש לפנות בוקר והיא עדיין לא
צריכה ללכת לגן. התרווחתי בכסא ושתיתי את השוקו. הרגשתי כמו
אז... לפני שהיא נולדה... זה היה נפלא. הלכתי לבית ספר, אורי
עבר דרך הבית שלי. "היי, טלי, באתי רק לבדוק שאני לא אצטרך
לשבת ליד אדווה, יהיה חוצץ..." צחקתי. בקצה הרחוב ראינו את
יוני. נאנחתי מעומק הלב, וסטיתי מהמסלול, נכנסת לאחד הבניינים.
"לא, רק לא הוא, הוא נודניק רציני", לחשתי לאורי. הלכנו לרחוב
המקביל והתחלנו לרוץ. הוא שם לב לצמה שלי, וקרא: "טלי! חכי
לי!" הגברתי את מהירות הריצה. אורי עשה כמוני. הגענו לבית
הספר, והמורה קראה לי. "טלי, אני רוצה שתשבי לידו בטיול.
בסדר?" נאנחתי מעומק הלב. למה אני לא מסוגלת לדרוך על אנשים.
נו, לפחות אני לא צריכה להיות אתו בחדר. נשמתי לרווחה ופניתי
לאורי. "אורי, המורה אמרה לי לשבת ליד המפלצת", נאנחתי. "צפצפי
עליה", הוא אמר, מאוכזב. "אני לא כזאת, וחבל", נאנחתי. הוא
נאנח יחד אתי. "נכון, את לא כזאת. טוב, אני אאלץ לשבת
מאחורייך", אמר, "חשבת שכל כך מהר תיפטרי ממני?"


פרק 2 - הטיול

עלינו על האוטובוס, ויוני, שניחש את מזימתו של אורי, שמר לנו
מקום בספסל שתפוס מכל כיווניו, ורק הוא ריק. "בואי, טלי!" קרא.
אבל אני התעקשתי. "לא. אני יושבת פה," אמרתי והצבעתי על מקום
מסוים. "תעשה מה שבא לך." הוא נאנח ועבר קדימה. הנסיעה החלה
ואני עברתי ליד אורי, רק התיק שלי נשאר לידו. אורי הביט בי.
"טליה, הוא עושה לך את המוות. אני הולך לומר למורה שתושיב אותו
לידי", אמר. הנהנתי. עמדו בעיניי דמעות. "את עייפה," אמר,
"תשני." הוא הלך, ויוני תפס את מקומו. כעבור כמה דקות חזר,
צוהל. "טלי, הצלחתי!" המורה קראה ליוני. אורי נטל את התיק שלי
והניח אותו במושב לידו. איפה שישבתי באותו רגע. השענתי את ראשי
על כתפו ונרדמתי. התעוררתי רק כשהמורה קראה: "כיתה ח'2 , אנחנו
יורדים." יוני לקח את התיק שלי, אבל אני חטפתי אותו ממנו.
"בואי, טלי, אנחנו יורדים", אמר לי אורי. לקחתי מהתא של
המזוודות את התיק שלי ונעמדתי ליד אורי. אדווה כבר הייתה שם.
"ישנת טוב?" שאל, "כן, מצוין", אמרתי, "ואת, אדווה?" שאלתי.
"מעולה!" חייכה.

"טוב, בואו," אמרתי. הסתדרנו בזוגות והתחלנו את המסלול. "וואו!
איזה מסלול מדהים!" אמרה לי אורית, "נכון, טלי?" לא עניתי.
"טלי? את איתי?" שאלה שוב, אין תגובה. "קודקוד לטלי, שומע
אותי?" צרחה לתוך אוזני. "כן!!! שומע! חזק וברור מאוד!!!"
צרחתי. "טלי? את בסדר?"
"אוף! כן, לגמרי", אמרתי, ואז הוספתי: "קרציות..."
שמעתי לידי את ענבר צוחקת.
"בחייכם, תעזבו אותי!!!" צרחתי. קולי הדהד בהרים. הם לא ידעו
על מה אני חושבת... אני חשבתי על הטיול ההוא. זה שגרם לי למאוס
בחיים. הוא היה באותו המקום. פה, בנחל אל-על. אמא הלכה איתנו,
למרות שהיא הייתה בהריון. היא באה. הלכנו, ואז פתאום היא אמרה
שכואבת לה הבטן, שהיא מרגישה שהלידה הולכת להתחיל. אבא הסיע
אותה לבית חולים, והשאיר אותי שם, עם משפחה של כמה חרדים.
דווקא נחמדים. אמרתי לעצמי אז שאני חייבת להפסיק להאמין
לסטיגמות. הייתי אז בת עשר. אחרי כמה שעות אבא חזר. נפרדתי
ממשפחת שמואל והלכתי עם אבא. הוא החזיר אותי הביתה ונסע לבית
החולים. מזל שאנחנו גרים בחיפה. חשבתי אז. אז עוד גרנו בחיפה.
לאחר שמיקי נולדה עברנו לתל-אביב. זה לפחות קרוב יחסית לבית
החולים. אחרי כמה שעות אבא טלפן. הוא אמר לי: "טלי, נולדה בת."
הוא בכה. לא הבנתי למה. מאושר? ממתח? לא חשבתי שזה מייאוש
ומעצב. זה לא התקבל על הדעת. לא ביקרתי את אמא בבית חולים.
ישנתי אצל חברות במשך חמשת הימים שבהם אמא הייתה בבית חולים.
כל כך רציתי לראות אותה, את אחותי הקטנה. הם קראו לה מיקי.
ציירתי עם ליטל שלט "לאמא ולמיקי - ברוכות הבאות!" אחר כך
חשבתי על זה שגם אבא לא היה במשך חמשת הימים האלה והוספתי
"ולאבא" משהו בתוכי אמר: למה את לא מוסיפה גם 'לטלי'? גם את לא
היית בבית... חיכיתי בדריכות לראות את אחותי. כשהם הגיעו עם
מיקי קראתי: "אמא! אבא! איפה מיקי?" זאת הייתה הפעם הראשונה
שקראתי לה בשמה. הראשונה והאחרונה.

כשראיתי אותה, כבר לא שאלתי כלום.

אמא בכתה; גם אבא. ואני רציתי לקבור את עצמי. למה דווקא אני?
למה אני? תמיד השתדלתי להיות הכי טובה שאפשר, תמיד האמנתי שיש
א-לוקים, ועכשיו, כל התיאוריה שלי התנפצה, ואף אחד לא ניסה
לעזור, אף אחד לא ניסה לתקן, להשיב את מה שעוות, אמא ואבא היו
מכונסים בתוך עצמם בעצב שלהם. לא היה מי שיתמוך בי, לא היה מי
שיעזור. אחר כך הם ניסו והצליחו להשתקם, אני כבר לא רציתי
לנסות.

"הי, טלי, בואי! תשתי!" קראו לי החבר'ה, הלכתי אליהם. שתיתי
שלוק כי אדווה הכריחה אותי. לא יותר מזה. "טלי," שאל אותי
חיים, "את בטוחה שלא התייבשת?" חייכתי חיוך עצוב. אוף! הם לא
תופסים שאני לא רוצה לומר מה קרה לי? "לא, לא התייבשתי." עניתי
ביובש. "ורדו ממני!" הוספתי. אדווה ואורי הביטו בי, מודאגים.
גם כל השאר, אורית, חיים, עודד, נטלי... כולם הסתכלו עליי
כאילו משהו דפוק אצלי. "אני בסדר. רק מהורהרת, באמת!" אמרתי.
רציתי לחזור אל המחשבות, אבל אז קטעה אותי אוריאן: "בכית."
נשכתי את שפתי. "מ... מה פתאום?" הסגרתי את עצמי, כולם קמו.
אחר כך, במשך כל הדרך נמנעתי מלחשוב על הטיול ההוא. חיפשתי את
האבן ההיא, זו שחרטתי עליה 'אלוקים, תעשה שזאת תהיה בת.' היה
ברור שלא אמצא אותה. עברו ארבע שנים. הלכתי בעקבות כולם. לא
היה לי מושג איפה התיק שלי. כשסיימנו את המסלול תפסתי שקל לי
מדי בגב. שאלתי: "מי לקח לי את התיק?" שני הגישה לי אותו. "מה
את סוחבת בו?" שאלה, ואז, מבלי שהגבתי, הפציעה הבנה על פניה:
"... אה!" כן, היא ניחשה שהדבר המלבני שיש בתיק זה יומן אישי.
הייתי חייבת אחד כזה. אבא ואמא לא הקשיבו לכלום, היו שקועים
בה, החברות הישנות שלי, ארבע שנים לא ראיתי אותן, את רובן, ואת
מי שראיתי... כבר לא הרגשתי כל כך קרובה כדי לספר. והחברה הכי
טובה שלי, קרן, לה ידעתי שפשוט אסור לי לספר, אני לא יכולה
לספר לה על אחותי, פחדתי שזה יוריד מערכי. היום אני מבינה שזו
הייתה שטות, אבל יפגע בה אם היא תדע שהסתרתי ממנה סוד...
לעזאזל!

"בואי, טלי," אמרה לי קרן. "אנחנו בחדר עם אדווה ונטלי, אל
תשכחי, בואי נחפש: חדר חמישים ושתיים. טלי, את איתי?" שאלה,
"כן, בטח!" נחפזתי לענות. היא שלחה בי מבט בוחן, אבל שתקה.
"טוב, בואו," אמרה נטלי. הגענו לחדר מספר חמישים ושתיים. "טלי,
מה קרה לך בנחל? מסלול מדהים, נכון?" שאלה נטלי. אוף! ידעתי
שלא הייתי צריכה לבוא לטיול הזה! "כן, מסלול יפה." עניתי.
"בחייך! טלי, אל תתחמקי!" קראה קרן, "אני... סתם... חלמתי..."
"תשתפי אותנו?" שאלה אדווה, נשכתי את שפתיי. "זה כלום, באמת
כלום!" קרן הביטה בי, "טלי, מה אכפת לך? את מסתירה ממני סוד?"
השפלתי מבט ועניתי בחצי פה: "כן... מצטערת." קרן אמרה משהו שלא
הייתי מוכנה אליו: "אז אולי הגיע הזמן שתפסיקי להסתיר אותו?
אני לא אכעס שאת מסתירה ממני סוד, גם אם זה הרבה זמן, גם אם זה
מאז שהכרתי אותך, אני יודעת שיש לך סוד... אבל מהו?" הן נעצו
בי מבטים.
"אני... כן... אני מסתירה סוד... מאז שהכרתי אותך... אבל... "
בכיתי. הן הביטו בי. אם הייתי קומיקסאית הייתי מציירת מעליהן
סימן שאלה גדול. "... לא חשוב... " לחשתי. אבל הן לא הרפו. "מה
קרה, מה הסוד שלך?" שאלו, רציתי להשפיל מבט, אבל אז גיליתי
שהוא כבר מושפל. שתקתי. "את לא רוצה לספר?" שאלה אדווה, "או
שפשוט את לא רוצה שנטלי ואני נדע?"
"לא... זה לא זה... " עניתי. "זה... זה... " שתקתי. "טוב, תנו
לי לישון."
"תספרי לנו?" שאלה קרן, "אולי... מחר." אמרתי. "עכשיו מחר,"
העירה נטלי. השעה הייתה חמש לפנות בוקר. בחמש וחצי הייתה צריכה
להיות השכמה. "אבל חצי שעה לא תספיק!" אמרתי. "היום...
בלילה."
"אם כולם יסתלקו מהחדר", אמרה אדווה. היא החוותה בידה על קבוצת
חבר'ה שבאו לבקר, אחרי שאתמול הודענו שאנחנו 'פתוחות' החל
מהשעה חמש. "היי, בננות!" צחק שראל שנכנס ראשון, "היי," ענינו
כולנו. ואז קראה קרן: "הי! אנחנו עוד לא לבשנו פיז'מות!" אורית
גיחכה. "זה בסדר, גם אנחנו לא ישנו."
"מה הקשר? את קולטת שעוד... עשרים דקות 'מעירים' אותנו, ואיך
אדווה תחליט מה היא לובשת...?"
"אויש, בחייך, טלי, בלי עקיצות... " הסמיקה אדווה. כולם צחקו.
ראינו דמות מתקרבת לחדר. דמות יחידה. "אוי, לא." אמרתי. זינקתי
אל הדלת ונעלתי אותה. דפיקות. "טוב, אני הולכת לישון. יש לי
רבע שעה, אז אל תפריעו, או קיי?" פיהקתי. כולם הביטו בי כאילו
נפלתי מהירח. פתחתי את הדלת ונתתי לכולם להתחפף. "טלי,
השתגעת?" שאלה קרן, "אולי כן," עניתי, "אבל בחדר הזה - האור
נכבה ברגע זה." כיביתי את האור וראיתי מזווית העין את כולם
מתרחקים. הדלקתי את האור בבת אחת. "טלי, מה קרה? למה סילקת את
כולם?"
"אוף! כי הנודניק הגיע."
"מי, יוני?"
"כן, נודניק רציני."
"בחייך, טלי..."
משכתי בכתפי. "טוב, כבר ועשרים וחמש, תתלבשו." שמעתי את קרן
מקוננת. "מה אני אלבש?" לא התאפקתי. "מה שיש."
"ט-לי..."

"את יודעת איזה מסלול עושים היום?"
"מממ... לא."
"יהודיה!!!"
"אוווו! שווה! את חושבת שירשו לי לקפוץ?"
"המורה אמרה שירשו לנו! כדאי לי?"
זאת הייתה השיחה הנרגשת ששמעתי שמתנהלת בין אדווה לבין אוריאן.
שפוטה, חשבתי. לא יודעת למה, אבל אני תמיד בזה לאוריאן על זה
שהיא שפוטה של אדווה. למרות שלפעמים גם אני כזו. אה, כמה מילים
על אוריאן: היא בלונדינית כזאת, מתולתלת, דווקא חתיכה, לא כמו
כל האהבלות/קרציות בספרים ובסרטים. נו, טוב, בלונדינית...
"טלי, בואי." באתי. אדווה תפסה לי את המרפק. "טלי, הערב את
מספרת לנו?"
"כן."
"יופי, עכשיו למסלול."

המסלול היה ממש כיפי. קרן, נטלי, אדווה ואני השתוללנו 'כמו
מפגרות' לדברי גלעד. אבל היה ממש כיף! שחינו כמו מטורפות
ועשינו מלחמות מים משוגעות ועוד מלא שטויות עם כל הכיתה, והיה
לנו ממש מטורף. כשהמורה אמרה "די, ילדים, בואו נלך למפל
הגדול", רק כמה שמעו אותה ואמרו: "בחייך, המורה... " וברחו
יותר לעומק של המים, שלא תכריח אותם לצאת, משאירים אותה בוהה
בהם בפה פעור. די ריחמתי עליה. מרחוק ראיתי אותה מביטה בייאוש,
וזכרתי כל מיני מחוות שלה. היא לא רעה, יש לה רצון טוב.
בעצם... היא מנסה להיות נחמדה, אבל זה לא תמיד יוצא לה. הפניתי
את מבטי בחדות, פוקדת על מוחי: לא להתייחס. פעם אחת תהיי חסרת
אחריות ותתעלמי ממה שהמורים אומרים. פעם אחת, טלי, אמרתי
לעצמי, תזרקי את האחריות הזאת לכל הרוחות!
אבל לא יכולתי. לא הצלחתי להתעלם. ראיתי את הבנים מתחילים
להטביע אחד את השני ולבדוק כמה זמן כל אחד מסוגל להיות מתחת
למים, וראיתי לנגד עיניי מישהו צולל, חיכיתי שיעלה, אבל הוא לא
חזר...
מספיק עם זה! אף אחד לא יטבע! טלי, את סתם לחוצה! פקדתי על
עצמי. אבל לא יכולתי. מה יקרה אם בכל זאת... לא הצלחתי לסבול
את המחשבה הזאת יותר, וקראתי: "אורי, די! יוגב, מספיק!!! מה,
אתם מפגרים?! צאו, חלאס!" קראתי. יצאתי, מלווה במבטים המופתעים
של חבריי לכיתה, שלא היו רגילים לכך שאני אהיה 'הצדיקה' שעושה
מה שהמורים אומרים. "טלי, את בסדר?" הופתע יוגב, למראה
ההתפרצות שלי. אף פעם לא רבתי איתו. תמיד היינו ביחסים
מצוינים. אבל הייתי חייבת להגיב בהתאם לשאלה. "כן, אבל צריך
לצאת. מה אתה מסתכל עליי ככה?!" הסתובבתי.

הדרך למפל הייתה משעממת למדי, אבל היה שווה לראות אחר כך את
המפל. קרן שאלה אותי אם אני יכולה להצטלם איתה, עם נטלי ועם
אדווה על רקע המפל. אלי צילם אותנו. התחלנו לקפוץ ולרדת בסולם.
היה לי ברור שיקרה משהו. ברור. הגיע תורי. קפצתי. זה היה כיף!
צעקתי לקרן לקפוץ, אבל היא עמדה משותקת. "טוב, רדי בסולם."
אמרתי. קרן התחילה לרדת בסולם, אבל הוא היה רטוב. רטוב מדי.
עוד הספקנו לראות אותה מחליקה, ואז שמענו אותה צועקת לשבריר
שנייה: "אמא, אני אוהבת אותך!" ונעלמה. הסתכלנו על המים. היא
לא עלתה. כעבור כמה רגעים לא יכולנו להתאפק. איתי, ערן, ליגל
ואני צללנו. ראיתי את ערן לידי. הוא נראה דרוך. התחלתי להרגיש
שהאוויר הולך להיגמר לי כשהגענו לקרקעית. פקחתי שוב את העיניים
וראיתי את איתי מחזיק את קרן. הוא אותת לי לעזור לו, ואני
תפסתי את הראש. ליגל וערן החזיקו אותה גם, והתחלנו לעלות. כבר
לא היה לי אוויר, והיה לי ברור שבעוד שנייה אני אטבע בעצמי,
אבל לא הרפיתי. הרמתי את הראש. היינו בחוץ. נשמתי עמוק, וראיתי
את ליגל עושה כמוני. שחינו לכיוון הסלעים. העלינו את קרן,
ומצאנו את כולם מודאגים. אדווה נראתה היסטרית. היסטרית מדי. לא
הבנתי למה.
כשהסתכלתי על קרן, הבנתי.

היא הייתה כחולה לגמרי. ראיתי את החובש מתקרב. הוא הנשים אותה,
ואז היא פקחה לרגע את העיניים. היא הקיאה הרבה מאוד מים, ושבה
לעלפונה. עכשיו היא נשמה, אבל לא בקצב סדיר, עדיין לא. הם
הזמינו אמבולנס, ואמרו שרק מישהו אחד יכול להצטרף. העיניים
נפנו אליי. נעמדתי ואמרתי שאני אבוא, ואז הופיע מעלינו מסוק.
אנשי מד"א שקפצו ממנו קלטו במה העניין והציעו שרק החובש יצטרף.
סירבתי. קפצנו אל המסוק וטסנו לבית החולים. לא שמתי לב לכלום,
ואז משך אותי בחור במדי מד"א. "הגענו." יצאתי, ונכנסתי לבית
החולים בעקבות ארבעת בחורי מד"א והחובש, שסחבו באלונקה את קרן.
לא שמתי לב מה קורה, בהיתי באנשים החולפים לפניי, בלי לקלוט
כלום. שמעתי מולי פתאום קול מופתע: "טליה גלבוע?!"
"מ... מה?" מלמלתי. מי זה, למען השם?
"מה את עושה פה?"
"אני... חברה שלי טבעה..."
"תאמרי תהילים. יהיה יותר טוב."
"אה!" אמרתי. איזה מטומטמת אני! איך לא קלטתי? זה מר שמואל! הם
השגיחו עליי כשהיא נולדה!
"מה שלום אחותך?"
"מה...? א... היא... יש לה... לא חשוב." ביקשתי ממנו ספר
תהילים והתפללתי. הרגשתי כמו אז. ילדה קטנה... מלאת אמון
באלוקים ובאנשים. הוא סיפר שאשתו בחדר לידה. מלמלתי 'בהצלחה'
בחטף ואמרתי לפתע: "שמה שייוולד יהיה בריא, לא מגיע לכם ילד
חולה." הוא לא הבין לרגע, אבל אז אמר לי: "אה, תודה." הרגשתי,
שהוא כבר יודע. כאילו הפנים שלי הם ספר. שזה חרוט לי על המצח.

"טליה, בואי, קרן, בואי, חוזרים לאכסניה", אמר לנו החובש.
הבנתי שקרן בסדר. הסתכלתי מה השעה, וגיליתי שהשעון שלי נעמד.
הוא נהרס במים. "א..." אמרתי, "נדב", חייך החובש. "מה השעה?"
שאלתי. "אחת-עשרה שלושים וחמש", ענה. בנסיעה נרדמנו, קרן ואני,
ונדב העיר אותנו כשהגענו. "קרן!" קראה עדי בהתרגשות. זה היה
אות לכולם להתנפל עליה בצרחות. קרן הביטה בהם בעייפות, ואחרי
שמלמלה שלום לכולם פנתה לחדר. "טלי, את לא תתחמקי!" לחשה לי.
עלינו לחדר, וכשהגענו פסקה נטלי: "נו, שפכי." נשמתי עמוק.
"או-קיי", אמרתי, מוכנה לספר.


פרק 3 - מיקי

פרק קצר. קצר, ועצוב.
"טוב, אתן יודעות שאני בעיקרון מחיפה, אבל אתן לא יודעות למה
עברנו לתל אביב. בחיפה היה ממש כיף, אל תטעו לחשוב שלא. עברנו
כי... כי... טוב, אחר כך. אני אנסה להסביר לפי הסדר. הנה, ככה
אני זוכרת את הדברים:

"גרנו בחיפה, אבא שלי, אמא שלי ואני. היינו משפחה מדהימה. אני
לא זוכרת את עצמי מתנגדת לאמא שלי, או שמנעו ממני בכוונה לעשות
משהו. זה היה מושלם. היינו משפחה 'חובבת טבע', כל הזמן טיילנו.
גם על חשבון הלימודים. תמיד השלמתי את החומר. הייתי בת עשר
כשהגיע הטיול הגורלי. הטיול ששינה לי את החיים. זה היה דווקא
מסלול יפה, כמו שראיתן, אבל קשה. נחל אל-על. אמא שלי הייתה אז
כמעט בחודש התשיעי. היא התעקשה להצטרף. עד אז היה נפלא.

"זה היה מסלול מהמם, והיינו במצב רוח מעולה, עד שלקראת סוף
המסלול," עשיתי הפסקה, מתקשה לנשום. "אמא אמרה שהיא חושבת ש...
שהלידה תתחיל בקרוב. אבא ואמא השאירו אותי ליד משפחה של חרדים
שהיו שם והלכו. לא הייתי מודאגת. ידעתי שהכל יהיה סבבה. חלמתי
על אחות. כמה שעות אחר כך, כשסיימתי יחד עם משפחת שמואל את
המסלול הוא טלפן. הוא אמר לי אז: 'טלי, נולדה בת.' ובכה. לא
הבנתי למה. אחר כך הגיע עם הרכב והוריד אותי בביתה של אחת
מחברותיי. ישנתי אצל חברות כל הזמן. אבא לא היה בבית. לא חשבתי
שזה מדאיג.

נשכתי את שפתיי. "אחרי חמישה ימים הכנתי שלט ענק: אבא, אמא
ומיקי - ברוכים הבאים! הייתי מאושרת. הם קראו לה מיקי, אז עוד
אהבתי את השם הזה. כשהגיעו קראתי: 'אבא! אבא! איפה מיקי? יו...
תראו לי אותה!!!' אמא התכופפה בעדינות, ואני נרתעתי. ברחתי. לא
רציתי אותה. רצתי לחדר ובכיתי: אלוקים, למה הבאת לי אותה? למה
זה מגיע לי?? זה ניפץ לי את התיאוריה על זה שיש אלוקים. והייתה
לי כזאת.

"התעלמתי ממנה כל הזמן. לא רציתי אותה, ואני עדיין מתעלמת ממנה
ולא רוצה אותה. לא ניסיתי להשתקם, ולאבא ואמא לא היה זמן. הם
היו טרודים כל היום - מיקי, מיקי ומיקי. הרבה יותר מאשר עם
תינוק רגיל. ההורים שלי הצליחו לאחות את השברים, כשאני התחלתי
לנסות, היה מאוחר מדי.

"עברנו לתל-אביב בשביל הטיפולים שלה. יש פה בתי חולים מתקדמים,
אמרו לנו. אני לא רציתי לעבור. היא לא הייתה, ועדיין לא קיימת
מבחינתי. מבחינתי אני בת יחידה. וזהו, בעצם."

ראיתי אותן מביטות בי במבט שואל, והוספתי:
"אה, ואם לא הבנתן, יש לה תסמונת דאון."
לא היה צורך לשאול מי זה לה. הן הבינו.


פרק 4 - לחזור הביתה

אני לא אוכל לתאר לכם מה הרגשתי למחרת... הלכתי ככה, בגו זקוף:
סיפרתי את זה. נפטרתי מהסוד המעיק הזה... הרגשתי נהדר... למרות
שהיא עדיין חיה, ולא מתה כמו בכל חלומותיי הוורודים יותר...
המורה הודיעה שהיום פשוט תהיה שחייה בבריכה.
"בטח," העיר אורי, "אין להם כוח לחשוב על מסלול... בואי, טלי!"
משך אותי למים הצוננים.
"אורי, משוגע," צווחתי, "אני בבגדים!" הלכתי למלתחות ולבשתי את
בגד הים שלי. שמעתי את ליגל אומרת פתאום לשני: "או, שני! אין
לך מושג! הילדה המתוקה הזאת שאני מתנדבת בארגון של
האוטיסטים... שווה לבוא רק בשבילה, היא מתוקה! אני אקח אותך
ואת אדווה וטלי. אתן חייבות לראות אותה!" שמעתי את זה, נבוכה:
"ארגון של אוטיסטים...?" שאלתי.
"או, כן! אני מתנדבת בארגון של ילדים אוטיסטים, ויש שם אחת
כל-כך מתוקה... או, טלי, את חייבת לראות אותה!"
"איך... איך קו... קוראים לה?"
"מיקי. זה שם מתוק, לא? בדיוק כמוה..."
"אמ... אני... אני לא כל-כך או-... או, כן, לי! זה שם פצצתי!"
אמרתי למראה חיוכה של ליגל... ואז ברחתי מן החדר.

"טלי, מה לקח לך כל-כך הרבה זמן?" קראה אדווה, "עושים מלחמת
מים...!"
"איזה יופי, בואי!" קראתי. אורי דחף אותי למים. משכתי אותו
פנימה.
"תחרות!" הכרזתי, "עד קרן ובחזרה!!!" כשהגעתי אל קרן (אורי
הפסיד בכוונה) יוגב התחיל להטביע אותי. צרחתי עליו... היה
כיף!

"טלי, אנחנו נוסעות, מיד כשאנחנו מגיעות הביתה, לראות את הילדה
שליגל אוהבת, את באה גם, נכון?" קראה אלי שני.
"כן, אני ואדווה וליגל ואת? בסדר!"

"אתן תראו, בנות, היא מתוקה יותר ממה שאתן מסוגלות לחלום!"
"אולי..." אמרתי בחולמנות. מיקי... מיקי... זוג עיניים ענקיות,
עם מבע אומלל, צפו לנגד עיניי. הגענו.
"ליגל חמודה! היית חסרה; הבאת חברות? יופי! הנה, חמודה," אמרה
האישה העליזה שקידמה את פנינו - גב' סלע-לשני, "את תשחקי עם
אלי, טוב? מצוין; ואת, איך קוראים לך?"
"טלי... טליה!" מלמלתי, נבוכה.
"טוב, טליה, את תשחקי עם מיקי... לא תצטערי! היא כל-כך מתוקה
וגאונה, אבל יש לה בעיה - מצוין; יקירתי," פנתה לאדווה, "את
וליגל תעזרו לי עם בת-אל. היא קצת משתוללת... למה אנחנו מחכות?
בואי, אה..."
"שני."
"טוב, שני. בואי, או! הנה אלי! הוא רץ אלייך, טליה! אתה רוצה
לשחק איתה, אלי? זאת שני. ש-ני. בואנה, יקירותיי... אלי, בוא
גם אתה. בעוד רגע שני תשחק אתך. טליה יקירה, הנה - מיקי בפינת
הציור... בואי; מיקי! יש פה מישהי שרוצה לשחק איתך!!!"
קול ילדותי נשמע בתגובה: "לא!"
"נלך אליה, בואי, טליה! זה לא אישי."
"אני יודעת, זה בסדר..." מי כמוני יודעת...

"בואי, טליה, תכירי את מיקי; מיקי - זו טליה." עמדתי שם,
נבוכה. העיניים הירוקות הביטו בי. העיניים האלו, אלו שהורגות
אותי כל פעם מחדש... רציתי להתפרץ; שתמות! מי צריך אותה? היא
כאילו קלטה את המאבק הפנימי שלי, וקרבה אליי בזהירות.
"טלי... אני..." לחשה במאמץ כביר.
עמדתי דוממת. לא העזתי לשוב ולהביט בעיניה של אחותי. פחדתי
להסתכל על ליגל; על שני; על אדווה; על אלי; על גברת סלע.
"... או... ה... בת..." הוסיפה חרש, במאמץ. חיבקתי אותה.

"... אותך!... " השלימה. תפסתי את ידה.
"בואי, מ... מי... קי... הולכים הביתה," אמרתי, מתקשה לבטא את
השם. חברותיי וגברת סלע הביטו בי המומות.
"אדווה, שני, ליגל... תכירו את אחותי - מיקי גלבוע." אמרתי.
לאחר רגע הוספתי:
"תכירו אותי - טליה גלבוע. טליה גלבוע האמיתית."