הבדידות צווחת, וממעמקי מחשכי המדבר העלטה עוטפת אותי כשמיכה
חשמלית חסרת שליטה. השמיים ציבעוניים בשעות הדימדומים, וחם לי.
חם עד מאוד, אז אני מתפשטת, ואולי אם מישהו היה פה לידי והיתה
רצה לי מחשבה בראש או איזו תמונה, אז אולי היה קורה משהו,
ואולי לא. בא לי ללכת לים, לשבת על איזו אבן גדולה ולחכות
שיגיע דג הזהב שלי, לתפוס קצת 'סתלבט ולהתרגע על גלים מינוריים
שנשמעים כמו קירקורי בטן של דוב שמן שחי ביערות אבודים אי שם
במרחקים. הלב שלי הולך ומתפורר בקצב מהיר, אני לא 'ילד שלי
מוצלח' של אמא שלי. הייתי מעדיפה לקבור את הראש מתחת לאדמה בכל
פעם שעולה חלום ישן נושן על אהבה, שמסתתרת ממש מאחורי וילון
מס' 3 שציבעו...
בתהליך היזרקות בין מקורות פרטיים של חיפוש קשר מהותי
ומשמעותי, שיגרום לשינוי מרנין כמו ניתוח פלסטי שהופך גבר
לאישה, אני נלחמת עם מה שעובר לי בראש, לבין הלב המתקתק (לא
מתוק) שלי שמנסה לנצח את העייפות שהצטברה עם השנים...
החושים כבר לא מסמרי שיער, זריקות עידוד מידי פעם נכנסות מאוזן
אחת ויוצאות בגלישה (בלי הצהוב של האוזן) גיזעית מהשניה, ונהיה
לי קר ולבשתי את המעיל הגדול שלי, וגם איתו עדיין הקור חודר לי
לתוך העצמות. ועברתי בהרבה דרכים, ושרפתי גשרים וחזיות, ניתקתי
מדיחי כלים, והסוף כ"כ אמיתי לעומת הסיפור הסינתטי הזה. ולאט
לאט, 'EASY-EASY' כמו שאומרים, אולי גם לזה יהיה סוף, ספק שמח
- אבל לפחות זה יגמר.
אבל תלושת שורשים וקשר מישפחתי, וללא שום קשר למציאות העכשווית
המכה בי, ששייכת למעשה לעולם הצללים האפורים שעוקבים אחרי
ילדות קטנות ברחוב. אני עומדת כמשקיפה על עץ האהבה, ומרחפת
בשמים כבמעוף הציפור ומנסה לגעת בקרקע, לחלוב רגשות עכורים.
אבל כנפי התשוקה שריחפתי עליהן צוללות ארצה, ומותירות אותי
תלויה באויר. ואחר כך עוד מרצדות אותי אל הקרקע עד אובדן
חושים.
בסוף אני בוכה, מתפרקת עד עייפות, הולכת לישון, וקמה רגועה.