אח, אין כמו משחק טטריס לאור נרות לפני השינה. אני והטטריס שלי
ביחד כבר למעלה מ10 שנים. העיניים מתרכזות בתוך אותו הנוף
המונוטוני של הלבנים המתרכבות אחת עם השנייה כשברקע פיצפוצי
תקליט ישן באוזן שמאל ושעוות הנר הגווע באיטיות מחרידה בימנית.
יש שייקראו לזה שלווה מוחלטת - אותו מספר דקות להירהורים בסוף
היום, בתום כל המולת העולם שמסביב. רק אני, המוח והטטריס.
הקצב מתגבר ככל שמתקדם המשחק: עוד שורה ועוד שורה, עוד רמה
ועוד רמה; זה כבר לא עניין של מה בכך כמו קודם... האצבע מחליקה
מהכפתור והלבנה אותה ייעדתי למקומה בעצבנות פדנטית מפספסת; פעם
שנייה; פעם שלישית. כבר ניפסלתי בטוח גם ככה. נמלים מטפסות
בגדודים על שתי ידיי הנירדמות ונראות כמאבדות שליטה. התגובה
איטית, לא מדוייקת, לא פוגעת במקום, לפעמים מאוחרת מדי. אני
משכנע את עצמי להישאר ער, רק עוד קצת, למשוך עוד כמה דקות עם
האור הנר הכתום המרצד על הקיר שמאחורי. מתאמץ להחזיק את
העפעפיים למעלה כדי שלא אפספס אף פרט על המסך.
והמהירות ממשיכה לעלות- עוד שורה ועוד שורה, עוד רמה ועוד רמה.
מבט חטוף אל עבר טור הנתונים בימין המסך והנה עוד מעט אני עובר
את השיא! שיט! לא הייתי צריך להסתכל על מספר השורות! עכשיו זה
סתם יהרוס לי הכל ואני כל הזמן אחשוב על זה. די! חייב להפסיק
לחשוב על זה! חייב להפסיק לחשוב על זה שאני חייב להפסיק לחשוב
על זה! חייב להפסיק לחשוב בכלל!
אגלי זיעה מתגברים בפלגים קטנים על המצח, נוטפים אל מעבר לגבות
וצורבים לי בעיניים. הטיפות נופלות אל המסך הירוק ומתנפצות,
מוציאות אותי מהריכוז לשבריר שנייה. אבל רק לשבריר שנייה שכן
אסור לי להיפסל כשאני כ"כ קרוב... לא כשאני כ"כ קרוב... מסביב
לשני הכפתורים הסגולים כבר נוצרו עיגולי טינופת שחורה, ליכלוך
שהצטבר עם השנים, עדות למספר השעות האינסופי בהן בהיתי באותו
מסך ירוק בשקיקה, אותן שעות בהן חיפשתי משהו לברוח לתוכו,
להתרכז רק בו, אולי יוכל להגן עליי לכמה דקות ממצוקה זו או
אחרת.
עוד שורה ועוד שורה ועוד שורה ועוד שורה. ברמה הזאת המהירות
נשארת קבועה. מפחידה. מקפיאה. אין זמן לחשוב או לבחון את המצב.
אני לא יכול להרשות לעצמי להיפסל עכ... - הארוך הזה הגיע בדיוק
בזמן הכי גרוע שיכל להיות. על המסך מופיע ריבוע צנוע ובתוכו
ההכרזה "המשחק ניגמר". מתחתיו ההודעה המנומסת "אנא נסה שוב" עם
סימן קריאה ולב מעוצב...
כיביתי את הנר.