הערה למשתמש: הסיפור הבא מחולק ל-5 חלקים. מומלץ לקרוא כל חלק
בהפרש של כמה שעות מהקודם או אפילו יום אחרי יום.

כל סיפור מתחיל איפה שהוא, מתי שהוא, איך שהוא, כדי שיהיה אפשר
להתמקם בנקודה ספציפית בחלל-זמן.
לא הסיפור הזה.
הסיפור הזה מתחיל בלא-מקום ובאי-זמן, ולמעשה אין לו אפילו
התחלה, אולם נסמן אחת כזאת באופן שרירותי על מנת להקל על
הרעיון.
אז יש תרחיש בנקודה מסוימת בלא-מקום ובאי-זמן. התרחיש הזה כולל
יצור זכרי, ויצור נקבי, הורמונים ופרגוד. פרגוד גדול, למעשה.
טוב, הם מאוהבים, לפחות הוא מאוהב והיא ממש נמשכת אליו.
אז הם נמצאים בלא-מקום הזה מאחורי פרגוד ששטח הפנים שלו מאוד
מוגדר, והוא מאוהב בה והיא נמשכת אליו.
והוא אומר לה: אני אוהב אותך, אני אוהב אותך.
והיא אומרת לו: אתה כל כך מתוק, אתה כל כך נפלא.
ואז מאחורי הפרגוד המוגדר הם ממשים זה את אהבתו וזו את משיכתה.
והא אומר 'אני אוהב אותך', בלחש, והיא אומרת 'אני יודעת',
ומחייכת בלחש.
ואז היא אוכלת אותו מאחורי הפרגוד המאוד מוגדר.
ומהצד הלא מוגדר של הפרגוד בתוך האי-מקום היה צופה.
היא קמה ומתנערת מהאבק, מתעטשת. בכל זאת היא אלרגית.
הוא מפרפר.
והצופה מריק את כיס המרה לתוך שקית הקאה.
היא מלקקת את שפתיה בהנאה ולובשת שמלתה.
הוא מת.
והצופה מריק את כיס המרה שנית לתוך שקית הקאה נוספת.
והיא מכסה את גופו בשמיכה. והוא מת.
הצופה מתקרב בשקט בשקט.
והצופה מתעטש
והיא מסתכלת
והוא מת.
היא נוטשת אותו שם ומסתלקת.
והצופה נותר המום.
והוא מת.

כשהגשם מתיך על גגות הפח, והברקים קורעים את השמיים, והרעמים
קורעים את עור התוף קשה להתרכז בדברים סטטיים כמו צוואה.
למעשה, גם אם מזג האוויר נפלא קשה להתרכז בצוואה, אבל הדבר קשה
עוד יותר כאשר האקלים קשה, ובמיוחד כשמדובר בצוואת בנך.
"בני כתב צוואה?" הוא הדבר הראשות שעולה לראש.
"אני מופיע בה?" הוא הדבר השני.
"האם תיקנתי את הגג?" הוא כנראה הדבר השלישי, אלא שזה הופרע
בצלצול פעמון.
"מר הארולד, יש לך מטופלת."
"השעה 00:30, זו לא בדיוק שעת קבלה."
"זה דחוף."
ואז ההליך הקבוע. היא נכנסת, והוא מסיר את משקפיו, והיא
מתיישבת על הספה, והוא מקפל את הניירות שעל השולחן, והיא נעה
באי נוחות עד שהיא מתמקמת על הספה, והוא קם מכיסאו שמאחורי
השולחן ומתיישב בכורסא.
"מה קרה ג'יין, מה הפעם?"
"היה לי חלום"
הוא נאנח. "ומה היה בחלום?"
"כישפתי מישהו, גרמתי לו לאהוב אותי ואז- ואז-"
והוא מהנהן.
"ואז עשיתי איתו-"
והוא מהנהן.
"ואז אכלתי אותו."
הוא בולע רוקו ואוסף שיעול.
"ומישהו צפה בנו, והוא הסתכל במין מבט שכזה..."
הוא זע באי נוחות.
"וכשקמתי, הכוונה- כשהתעוררתי, ואמרתי בוקר טוב לאבא- הוא
הסתכל עליי באותה צורה."
"תאמרי לי ג'יין, יש מישהו שאת מרגישה כלפיו כמו בחלום?"
"כן"
"ומה אבא שלך חושב על זה?"
אבא? אבא היה מעדיף שאהיה נזירה."
ומה את חושבת לעשות בנושא?"
"להרוג אותו, כמובן".
"את מי?!"
"את אלוהים."
"את אלוהים?" הוא ידע כיצד הוא אמור להגיב.
"כמובן"
"למה?"
"כי הוא מה שמפריע לי בדרכי." השאננות שלה חלחלה אותו.
"ואיך את חושבת לעשות את זה?"
"אני עוד לא בטוחה, לכן פניתי אליך, אבי".
"מה כוונתך?"
"אתה מכיר את אלוהים יותר טוב ממני, מה נקודת התורפה שלו?"
"ילדתי, אני חושב ומאמין כי יש דרכים טובות יותר לפתור את
הבעיה, ומעבר לעובדה ש...  שאינך יכולה להרוג את אלוהים."
"שטויות, אתה תמיד אמרת שאין דבר שהוא בלתי אפשרי."
והוא נאנח.
והיא רוקמת תוכניות בראשה.

היה זה לילה חם מהרגיל, הירח הצהוב כמעט בער בשמיים, והמחנק
היה נורא. צעקה נוראה פילחה את הדממה והעירה את מחצית מתושבות
המגדל.
השעה הייתה 02:30, והיא התנשמה בכבדות.
במהירות היא קמה ממיטתה, לבשה את חלוקה וכפכפיה, ודילגה
המהירות במורד המדרגות. היא רצה לאורך המסדרון, דחפה את הדלתות
הכבדות, ורצה בין הכיסאות עד לבימה, שם נפלה על ברכיה והחלה
לבכות.
"ילדתי" נשמע קול מאחוריה והיא הסתובבה במהירות.
"האם מריה" אמרה בהקלה.
"ילדתי, מה קרה?" שאלה אותה, והיא החלה לבכות שוב.
"חטאתי אימי."
"למה כוונתך?"
"בחלומי, חטאתי."
"אבל היה זה רק חלום!"
היא הנידה ראשה לשלילה.
"לא, זה היה כל כך מציאותי."
"מה חלמת?"
"מחשבות טמאות חלמתי. על שקר, ורצח וניאוף."
"במי? על מה את מדברת?"
"בגדתי באל! רציתי לתנות אהבים עם מישהו, ושיקרתי לאבי..."
"ילדתי, זה רק חלום. טוב שאת חווה מחשבות טומאה בגיל כה צעיר,
כולנו חווים אותן,  החכמה היא לדעת כיצד להתמודד איתן.
התפללי, ואני בטוחה שהאל יסלח."
"לא!" היא קטעה אותה. "היה שם עוד פרט".
"ומהו?" שאלה אם המנזר בחרדה.
"הייתה שם צוואה"
"של מי?"
"אני לא בטוחה, אני חושבת שהיא הייתה של מורי."
"של אחיך?"
היא הנהנה והחלה לבכות שוב.
"ורציתי להרוג מישהו."
"את מי?"
"אני לא זוכרת!"
"האחות ג'יין, אמרי לי משהו: האם יש ממשהו שעליי לדעת, משהו
שלא סיפרת לי?"
"לא! אני כולי נקייה וטהורה כמו ביום שנולדתי!"
"אם כן, אין לך מה לדאוג, ילדתי, כולם חולמים חלומות רעים.
חזרי למיטתך."
אך היא לא יכלה. היא פחדה מפני השינה.
היא פחדה מפני הרעות המתחבאים בראשה, ופורצים החוצה מבלי שהיא
יכולה לשלוט בהם.

הבית הפחיד אותו. הרוח.
לא, זה לא הרוח.
זה הלא רוח.
האוויר עמד, ותמיד היה מן צפצוף כזה באוויר  שהוא כמעט לא
מורגש ובעצם כל כך כואב.
זה לא שהוא לא אהב את אבא.  הוא מאוד אהב אותו, ומאוד העריך את
מה שעשה למענו, אולם עכשיו הגיע הזמן לפתוח חלון. להפסיק לבודד
ולהתבודד, ולתת לאוויר הקריר והמטונף לשטוף להם את הריאות.
הוא רצה לצעוק.
"אבא! תתעורר!"
הוא רצה לבכות.
"אבא! תקשיב!"
אבל הכל היה חסר תועלת.
הוא חי בשביל מחר, ואבא שלו חי אתמול.
הוא ניסה כבר מזמן, באלפי שעות כושר, לספר לו, להסביר לו.
כלום.
הוא היה אטום.
"זו שטות." היה אומר לו.
"אז מה אם חלמת. זו שטות."
"זה לא רק החלומות" היה מנסה לומר, אך אביו היה מבטל מייד.
"נזירות- שמזירות. אתה בני, ואתה תעשה מה שאני אומר לך. ואני
אומר לך ללכת, למצוא מישהי, להתחתן איתה ולהוליד לי נכדים,
שמעת?"
"לא, אבא. זה לא סתם שחלמתי שאני נזירה. זה לא שאני רוצה להיות
אישה. אני פשוט לא רוצה להיות עם אישה."
"שטויות!!!" הוא החל לאבד את עשתונותיו.
"שמעת אותי ג'וני? זה שטויות!"
"לא אבא, זה לא!"
"תקשיב לי ג'וני, ותקשיב לי טוב. אני לא מוכן שתסתובב לי כאן
בבית, ותדבר איתי על ההעדפות המיניות שלך. או שאתה נשאר ועושה
מה שאני אומר לך לעשות, או שאתה הולך מכאן. שמעת?"
הוא הסתכל עליו, ופתאום הוא כבר לא כל כך אהב אותו. האוויר
מבחוץ עשה לו צמרמורת, הוא רצה לנשום עוד.
הוא הלך לחדרו וזרק לתוך תיק גב מספר פריטים חיוניים.
הוא חזר לסלון וראה את אימו בוכה. אביו חיבק אותה.
כשיצא מן הדלת בלי לומר שלום הם היו אדישים.
הוא לא שנא אותם. הוא גם לא כעס עליהם.
הוא בסך הכל רצה לחיות כמו בחלומותיו , ולא כמו בחלומות אביו.

חול.
ועוד חול ועוד חול ועוד חול.
וזה לא נגמר. המגדל של המואזים נראה מרחוק. עוד שישה קילומטרים
והיא מגיעה.
היא הרגישה את החול בכל איבר בגופה. בגרונה, בעיניה, בתוך
בגדיה.
היא לא יכלה יותר.
האם זו הכפרה?
האם עכשיו יסלחו?
"ג'אנה", היו נוהגים לומר לה "אל תגזימי."
כנות- כן, אבל יש דברים שצריך לשמור בבטן."
והיא לא הייתה מוכנה. "באבא צריך לדעת מזה," הייתה אומרת
בתמימות "הוא יעזור לי."
אבל הוא לא עזר. הוא רק צעק, ובכה וטלטל את ראשו. "חייבים
לכפר! חייבים למחול!"
ואז הוא לקח אותה על גמל, וזרק אותה בלב המדבר, עשרה קילומטרים
מהכפר.
בלי אוכל, בלי מים. הוא רק צעק: "תכפרי ג'אנה, תכפרי."
במשך שעה היא בכתה.
שעה יושבת היא ישבה וחשבה. על מה לכפר?
"טוב, אז חלמתי. חלמתי שאני גבר. אז מה?"
"גבר גוי!" בכה אביה בבית. "אוי אוי אוי, מה עכשיו? מה
עכשיו?"
ומה אם היא לא תחזור?" שאלה אימה.
"אז אללה לא סלח!"
ג'אנה החליטה להתחיל ללכת.
"אז חלמתי שאני גבר גוי, שבורח מהוריו. כנראה על מנת לכפר,
עליי לעשות את ההפך.
ההפך הוא להיות אישה ולחזור להורי.
ואז היא הבינה.
להיות אישה זה להתחתן עם מוסטף, ולהביא כבוד למשפחה!
זה לא בא בחשבון. לא ולא.
הוא זקן וצולע, וזה בהחלט לא מה שייעדה לעצמה.
היא עצרה לרגע והביטה סביבה.
כתם שחור במערב לכד את עיניה.
אוהל? לא יכול להיות.
ואולי כן. אולי יש עוד תקווה.
לקח לה עוד חצי יום להגיע לבאר, והיא צנחה שם באפיסת כוחות.
גבר זר השקה אותה ורחץ את פניה.
היא לא טרחה להירתע. המים היו קרירים, וידיו היו כל כך
מגוננות.
"כיצד יכול להיות שכל כך הרבה זמן אני גרה כאן, ואף פעם לא
נתקלתי בשלמות שכזו?"
היא חשבה וחייכה.
ואולי החלום היה נכון אחרי הכל.

אחרי הכל?
מה?
"ג'יין, קומי ג'יין"
היא פקחה את עיניה לאט. טאניה ניצבה שם וניסתה להעיר אותה.
"קומי ג'יין"
"מה השעה?"
"שעה?! ג'יין, את זוכרת מי את? איפה את?"
לאט ההכרה חזרה אליה. היא קמה ופתחה את החלון. מחוץ לו נפרש
ריק מוחלט.
היא רעדה.
נמאס לה כבר מהכלום הזה.
"החלטתי לעזוב, טאניה."
"לעזוב?"
"כן. היום אני גומרת עם מורי ונוסעת למדבר."