היום כבר לא הורגים צפרדעים, חייכה האחות שלא נראתה אחות,
במעבדת הדם, מתחה את זרועי הימנית על מסעד הכסא והדקה את חלקה
העליון והבשרני של היד, אמא, למה ירשתי ממך את הדברים הרעים,
אמא, למה לא את הטובים, ברצועת גומי שחורה ורחבה. שונה כל כך
מרצועת הגומי העגולה, הדהויה כצנור דק וכתום, בה הייתה האחות
חווה צובטת את בשרי והופכת לערפד בלונדיני. דוקרת את אצבעי
המורה, מצמידה את קצה הצינורית לאצבע הנקובה, את צידה השני
מכניסה לפיה האדום ומוצצת את דמי.                            
                                                           
אין סוף זמן עבר. אחד כפול אין סוף עד שהכרחתי את עיני
המכווצות לפעור סדק דקיק, לראות אותה מרפה בצער מהצינור בו זרם
דמי, קולח לפיה הפעור בצמא, נשפך למבחנה מאורכת ושקופה הנצבעת
מיד אדום.
בקופת חולים אסרו על צוות האחיות להשתמש בצנורות גומי חדשים
כדי למדוד את צפיפות דמן של ילדות צנומות וחוורות. הצינורות
הפכו מדקים לעבים, מחותכים בבשר לעוטפים אותו בתקיפות. המחטים
גם הן שונה עוביין - הולכות ודקות מבדיקה לבדיקה. באגרוף ימני
והפניית ראש מרדנית שמאלה, מה יהיה עם הסמלים, נלקח מגופי דם
כהה ועוצר סודות.
היום, התגאתה האחות שלא נראתה אחות, אפשר לאתר הריון בדם חמישה
ימים לאחר הביוץ. יופי, אמרתי, כמה זמן אחרי הדקירה.
מהדקת פיסת צמר גפן טבול וקריר לשקע הזרוע, חישבתי שישים כפול
שישים. שלוש מאות שישים. שניה היא יחידת קטנה. שלוש מאות
ושישים יחידות זמן קטנטנות. שעה היא לא נצח. שעה היא שעה. איי
איז איי אמר ג'ון גאלט נסיך נעורי האבודים. אבודה בסוודר צמר
לבן.

עשרה ימים הם לא נצח נישקה אותי זו שנשאה אותי תשע כפול
שלושים, מאתיים ושבעים יום ברחמה ונטשה אותי קיץ צהוב אחד. אחי
הגדול פוזר לזכרון. רק עולים חדשים אומרים זכרון יעקב, רק אימי
אומרת אטבי כביסה ואידרות הדג. אחותי הקטנה חוברה לבית עם בת
גילה ואני חולקתי לגבעתיים.
עשרה ימים הם לא נצח אמרה ונטשה אותי בדירה עמוסת גברים.
אחד בן דוד מבוגר בהרבה שנים, אחד בן דוד צעיר בכמה שנים ואחד
מבוגר ממני בתשעה חודשים בדיוק. על היום אומרות, עדיין בפליאה,
אמא והדודה.
סיגריה תלויה לה בזוית הפה, לדודתי, כמעט תמיד. אולי בגלל שהיא
חיה רק עם בנים, חשבתי, אולי בגלל זה היא גברית משהו. חריצים
עמוקים סביב הפה. כל שאיפת עשן, כל מציצת סיגריה, מדגישה אותם
יותר. יושבת עם פניה לחלון הפונה לבנין שכן, רגלה על דוושת
מכונת התפירה, ידה הימנית מסובבת את הגלגל ועיניה בבד.

היום שבו הגעתי, הוא יום כביסה בגבעתיים המסודרת ומאורגנת.
בבוקר, עוד לפני ארוחת הבוקר מרוקנים את ארון הבגדים
המלוכלכים, מניחים בערימה גבוהה על הרצפה בהול, וממיינים. יש
ריח מיוחד לבגדים מלוכלכים, לפני כביסה, מוכר ונעים ומגעיל.
קצת כמו הריח בשירותים. אפשר לדעת מי היה שם לפניך. מוכר
ומגעיל.
המיון נערך בעיקר על פי צבע הבגד, אם כי גם לסוג הבד יש
משמעות. סוודר הצמר הלבן שלי. שנים מאוחר יותר, תוך ציות עיוור
לחוקי המיון, הכנסתי אותו לכביסה הלבנה, המורתחת כמובן, בתוספת
מזערית של אקונומיקה, רק קצת, שיהיה לבן באמת. רק אז, כשיחד עם
צרור בגדים צחורים, חזר אלי הסוודר מצומצם במידה ניכרת, רק אז
הבנתי באופן סופי, שצמר, באמת אסור להרתיח. לא כמו חוק האבטיח
והמים או צחצוח הפה בסבון אחרי שאומרים מילה  מלוכלכת, כי אחרת
הלכלוך נשאר בפה ויורד לנשמה, ומשם, מהנשמה אי אפשר לסלק אותו
וזה מפחיד לחיות עם נשמה מלוכלכת. צמר, היא אומרת, צריך לכבס
ביד וליבש על מגבת פרושה.

כשגרים בדירה, בבית משותף, לא בבית עם חצר, תולים כביסה מחוץ
למרפסת המטבח, או שלמי שיש רגליים, מטפס לגג. אם אין כבסים של
איזה שכנה שתלתה כביסה, למרות שזה לא היום שלה, יש אנשים שממש
אי אפשר להאמין. מנגבים בסמרטוט לח את חוטי הכביסה, כי מצטבר
אבק, וטינופת, ולמי יש כוח לכבס הכל שוב, ותולים.
בצהרים לקחתי את סל הפלסטיק האדום ועליתי לגג. היה חם. האוויר
עמד. דום שתיקה צעק ילד למטה ברחוב. לפעמים, בהפתעה, מגיע רגע
של חסד. ילד צהוב אחד צעק דום שתיקה וגבעתיים משותקת. האוויר
לא זז. קשה לנשום. קשה לזוז. הגג בוער מתחת לסנדלי אילת
הכחולים שלי. האור מכאיב בעיניים ויבש.

בערב, על המרפסת, מול משב רוח שיגיע או לא, עמדה דודתי, סיגריה
בזוית פיה, הטרנזיסטור שר על גבעת התחמושת ולמי מחכה רבין
וגיהצה.
שרועה על המעקה, כרית תחת גבי, חלווה וחמאה על פרוסת לחם, אני
סופרת כוכבים. מנסה להחליט אחת ולתמיד אם יש כוכב הפוך. אם אני
קיימת פעמיים. עצובה פה ושמחה שם. ישנה וחולמת פה ערה ורוקדת
שם. קיימת פעמיים. ההיא על הכוכב היא גם אני. איזו אני היא
ההיא. אני אני או אני ההיא. ירושלים של זהב וקול פעמונים בוקע
מהטרנזיסטור וממרפסות סמוכות. אפר סיגריה נופל על סדין לבן.
היא ניערה אותו, חייכה ואמרה שאולי כדאי לי ללכת לישון  למרות
שחופש, ואני יכולה ללכת לישון מתי שאני רוצה כי אולי מחר,אם
אני אצליח להתעורר כל כך מוקדם, אני רוצה ללכת עם דוד שלי
לעבודה.
דוד עם שפם וחיוך מוסתר עמוק בעינים ועשן סיגריות חריף ושעון
מעורר. כמו של אבא שלי. השעון מעורר געגועים. את השעון הוא
מניח בפינת החדר, רחוק מהמיטה, כדי שלא יקרה חלילה שיתעורר
כשהשעון מצלצל, ישלח במהירות, כדי לא להעיר אף אחד, יד מהשמיכה
או הסדין, ילחץ על הכפתור המשתיק ובגלל שכל כך מוקדם, רבע אחרי
ארבע בחורף ושלוש וחצי בקיץ, חושך מוחלט בחוץ והוא מאוד עייף,
יטעה ויחשוב שעדיין לילה ויש לו עוד כמה דקות לנמנם, יסתובב,
ירדם ויאחר למשמרת, והפועלים ויתר אנשי העמל והצוארון הכחול
יאחרו לעבודה ואיזה צורה תהיה לקואופרטיב ולמדינה.
הקומקום שורק, מצית הסיגריה נוקש והדלת נטרקת  בשקט. אם מביטים
מהחלון רואים גבר מתרחק. סיגריה בידו השמאלית ובימנית, תיק עור
חום. דוד שלי. כמה מזכיר לי את אבא שנמצא כל כך רחוק, בחופש
לבד עם אמא.

בתיק שלו, כמו בתיק של אבא, אוטומט לכסף קטן. אפשר להחליק עליו
את האצבעות במהירות ובשקט, בתנועה חלקה ומיומנת. כף היד מופנית
כלפי מעלה, הבוהן נלחצת על קלידי הכסף, כמה פעמים, לאורך, כמו
פסנתר. מטבעות כסף קרירות נופלות למעמקי יד החופנת אותן בגניבה
ובזריזות. כל החלקה מפילה לכף היד סדרה של מטבעות. אגורת כסף
מסולסלת שוליים, חמש אגורות, עשר אגורות זהובות, אחריו עשרים
וחמש אגורות גדולות וכבדות ובסוף חצי לירה. שלושה סיבובים
מהירים וחרישיים הניבו תשעים ואחת כפול שלוש. מאתיים שבעים
ושלוש. שתי לירות ושבעים ושלוש אגורות.
חבילות של כרטיסי נסיעה ורודים מחוברים בסיכות קטנות והמספרים
עליהם, מספרים עוקבים. אפשר לחבר את כל המספרים ולראות מה
יוצא. אהבה. שנאה. קנאה או ידידות. יש ילדים, אפילו כאלה שאני
מכירה, מהשכונה, שאיזה כיף להם, הם משלמים ומקבלים כרטיס עם
הגורל הפרטי שלהם מודפס עליו. לי יהיה גורל משומש כי אני לא
משלמת באוטובוס, רק מראה כרטיס עם תמונה ואבא לא מרשה ממש בשום
פנים ואופן לקרוע כרטיס מהפנקס. כרטיס זה למעשה כסף, כסף זה לא
משחק, ואת הגורל שלך אתה יוצר לעצמך  בעבודה קשה ואחראית ולא
בשום משחק ילדותי בכרטיסים ורודים או לא ורודים.
עיניים משוטטות על רצפת האוטובוס. תמיד יש מישהו שזרק את גורלו
וירד.
מתכופפת במהירות, שולחת בחטף יד ימין ומחשבת את גורלי. אם
התוצאה היא שנאה, הגורל הרע ביותר, צריך מיד לחבר שוב את
הספרות המודפסות למטה, בצד ימין. יש אפשרות שהייתה שגיאה
בחבור, כמו שקורה במבחן חשבון או בשעורי הבית אם מכינים אותם
מהשרוול, בלי להתרכז, עם מצעד הפזמונים ברקע. איך אפשר ללמוד,
ככה, ברעש הזה, היא לא מבינה.
אם גם בחשוב השני, יצא הגורל הנורא הזה, שנאה, צריך להשיג
במהירות כרטיס אחר, להחזיק אותו ביד ימין, כי יד שמאל מביאה
מזל רע, לעצום עיניים ולהגיד שלוש פעמים בבקשה אלוהים ולחבר.
אומרים בבקשה אלוהים שלוש פעמים כדי לתת לאלוהים מספיק זמן
לשנות את הגורל, אם הוא רוצה. אני מזכירה לו שיש לו יכולת
לשנות גורלות, כי הוא אלוהים. עוצמת עיניים, מבטיחה לו הבטחות
מאוד מסובכות  שאני נשבעת ונודרת לקיים אם הוא יוכיח לי, רק
פעם אחת, שהוא באמת קיים, ובבקשה, רק הפעם שישנה את מספר הגורל
שלי לפני שאני פותחת עיניים ומחברת בפעם האחרונה והקובעת את
הספרות המודפסות על כרטיס הנסיעה הורוד שהרמתי באוטובוס של אבא
שלי.

כשנוסעים לבקר את סבא בבנק או לדוקטור נגריס לבדיקת שמיעה
שנתית, נוסעים באוטובוס כי אלף, אמא עדיין לא הוציאה רשיון
נהיגה למרות שהיא כל הזמן מבטיחה שיהיה לה, ולפני שהילדים
יגדלו, ובית לעצור או להזמין מונית מותר רק ממש ממש שיש מצב
חרום, ומצב חרום היה רק פעם אחת.
אמא, אחותי הקטנה ואני היינו במשרד להרשם לקייטנה. לאמא, פתאום
כאבה מאוד הבטן והיו לה כתמים על החצאית. הזמינו שתי מוניות.
שתיים. אחת לקחה אותנו הבייתה, אחרי שצלצלו לוודא ששולה השכנה,
זו שכבר יש להם טלפון וגם זה בגלל הפרוטקציה, ולא כי זה לפי
התור האמיתי, בבית, ושיש עליה מספיק כסף כדי לשלם למונית כמה
שזה לא יהיה ולשמור עלינו עד שאבא יחזור מהעבודה ממשמרת בוקר,
או לפחות עד שאחינו יחזור מיד סינגלובסקי ששם הוא לומד על
אלקטרוניקה. המונית השניה לקחה את אמא לבית חולים, ורק בערב,
סבתא שבאה להשגיח עלינו, הסבירה לי על הריון והפלות טבעיות ודם
ובתי חולים.

ובית חולים אני מכירה. בלילה האחרון של החופש בגדול, בין הגן
לכיתה אלף סוף סוף, בלילה האחרון בבית הישן, בין עשרות ארגזים,
כלים עטופים במאות מטרים של נייר עתון, אחות חדשה יחסית, אח
גדול שמנסה בדרכים שונות ומוזרות לשכנע חתול גדול וידידותי
להכנס לאוטו של אבא ולהשאר שם עד הבוקר כדי שלא נשכח אותו
באנדרלמוסיה של "המעבר", אז, בדיוק אז, הגיעה טמפרטורת הגוף
שלי לארבעים אחת נקודה שבע מעלות צלסיוס.
בית חולים ה"שרון" היה בתורנות. סבתא הגיעה באמצע הלילה כדי
לשמור עליהם ואולי להעביר את הבית בבוקר, כי מי יודע איך יגמר
הלילה, ואני נסעתי עם אמא ואבא. רק אני. האוטו של אבא שחור.
הדלתות שלו נפתחות הפוך מכל המכוניות הרגילות, ההגה עשוי עץ
ואמא אומרת שלא מעניין אותה ב. אם. וו. או טה. טה. טה. היא לא
מבינה בשום פנים ואופן איך אבא מוכן לגעת במשהו שבא מהמדינה של
הנאצים האלה, ואם זה היה תלוי בה והיה לה כוח לויכוחים האלה.
בלילה ההוא אמא לא ישבה ליד אבא. היא ישבה איתי מאחור וחיבקה
אותי. הפנים שלה היו מודאגים והם דברו יידיש שזה סימן לדברים
סודיים וחמורים, למרות שאחי, אפילו אני לפעמים, מבינים על מה
הם מדברים, בלי להבין ממש את המילים, חוץ מאינגלא ומיידלה שזה
הוא ואני.
לא כל כך זוכרת את הדרך לבית חולים או מה היה שם בהתחלה.
במעלית אבא לקח אותי על הידיים למרות שהוא אומר שאני ממש כבדה
ומבוגרת מדי בשביל הפינוקים האלה, וביקש ממני להשאיר את
העיניים פקוחות, אפילו בכוח, וללחוץ על הספרה שלוש בלוח
הספרות. אני כבר יודעת לספור עד מאה כמעט, וזה היה קלי קלות
שלוש. אני כל כך אוהבת את אבא שאם הוא מבקש ממני להשאיר את
העיניים פקוחות, בטח שאני אשאיר אותן, למרות שהן כבדות, כאילו
מישהו הניח עליהן שמיכה של חורף.
אמא בכתה. אבא ניסה להתווכח בקולו השקט, כרגיל, ולהסביר לאחות
ולרופא שזה לא נשמע לו הגיוני להשאיר ילדה בת שש וחצי, קודחת
והוזה לבד בלילה בבית חולים. ומה אם אני אתעורר והם פתאום לא
יהיו שם, ובסדר, רק אחד מהם ישאר, והוא מבין שיש חוקים בבית
חולים, ויש שעות בקור מסודרות, והם מבטיחים לא להפריע וגם אם
יעשו לי דברים שיראו להם איומים ומפחידים הם ישבו בצד, בשקט.
רק בבקשה, בבקשה שירשו להם להשאר עם הילדה.
האחות אמרה שהשעה אחת אחר חצות ובשבע בבוקר הם רשאים לחזור.
שבע בבוקר בכתה אמי. שש שעות. שש כפול שישים. שלוש מאות ושישים
דקות כפול שישים. עשרים ואחת אלף ושש מאות שניות.
לא הרשו להם. לאורך הפרוזדור הארוך, החשוך והאפור, אחרי שנישקו
אותי חזק חזק, בקשו ממני להיות ילדה טובה והבטיחו, אמא אפילו
נשבעה, למרות שבדרך כלל היא מאוד לא אוהבת, ואפילו אוסרת
להשבע, שבבוקר, כשאני רק אפתח את העיניים הם יהיו לידי,
שניהם.
ראיתי איך הם נעלמים. היה קשה לראות. האור הלבן מעל תחנת
האחיות סנוור, הכאיב כמו היה בתוך הראש, קרוב לאישונים. ביקשתי
מהאחות שהתגלתה מאוחר יותר כאחות גאולה, לכבות את האור או
בבקשה להעביר אותי למקום חשוך. לא חשוך לגמרי. אני מפחדת
מהחושך. לפעמים עושה ניסויים בלהיות עיוורת ולסמוך על מי
שלידך, וזה מאוד מאוד, בעצם הכי קשה. גאולה אמרה שאי אפשר,
שאני צריכה הלילה להיות קרובה לתחנת האחיות ושאני חייבת להיות
ילדה טובה. אני שונאת, ממש שונאת את המילה הזאת.
ינסו להוריד לי את החום כי עוד מעט יהיה אפשר לטגן ביצת עין על
הראש שלי. איך יודע אפרוח שהגיע הזמן לבקוע? והתינוק?
היא הגיעה עם גיגית גדולה ואמרה לי להוריד את הפיג'מה.
טבלה סדין גדול בגיגית, ובתנועה מהירה וחטופה, בלי מילה הניחה
אותו עלי. קר. נורא קר. כואב מרוב שקר. כך עבר הלילה. שוכבת
מכורבלת בסדין רטוב, חמימות לחה מתחילה להזדחל לעורי. עוצמת
עיניים, מנסה להתעלם מהאור האכזר שמתעקש לחדור למוח ולחבוט בו.
השינה מגיחה מקרן זווית והאחות גאולה לא מרפה. בדיוק אז, בדיוק
ברגע הנעים, כשהסדין חמים והרטיבות מרגיעה, היא מופיעה, מורידה
בחטף את הסדין שהספיק לספוג את חומי וכבמטה קסם, שולה מהגיגית
הקפואה, סדין רענן, קפוא כפתיתי שלג ומניחה אותו עלי ללא מילה.
מכף רגל עד ראש. לא מוותרת על אינץ'. איפה הם הגיבורים כשצריך
לוותר על אינצ'ים חשובים מגוף ילדה קודח בסדין.

חם בגבעתיים. פתחתי את ברז המים והורדתי את הבגדים. ערומה,
כשהאויר הקריר יחסית מצנן את העור לקחתי את הגופיה והתחתונים
והנחתי במים הפושרים, כמו שאמא הסבירה לי שצריך לעשות לפני
השינה. תחתונים מכבסים ביד. את זה אף אחד לא צריך לעשות
בשבילך, אפילו לא אמא שלך, כי זה דבר מאוד פרטי. היה כתם קטן
ודהוי על התחתונים. כבר פעם שניה היום. שפשפתי את המקום בין
אגרופי הקמוצים. לא היו בחדר אמבטיה פתיתי סבון כביסה. אחזתי
בסבון הרחצה ושפשפתי בו את הכתם. שכבת סבון כחלחלה כסתה את
הכתם הדהוי. שפשפתי. כששטפתי תחת זרם המים התחתונים היו לבנים
כרגיל.
מוקדם בבוקר. הבית ישן. האור שצבע פסים חיוורים על שמיכת הפיקה
המשובצת, אפור, עדיין לא צהוב של שמש. כתם על התחתונים. גדול
יותר ואדום יותר. אדום. יורד לי דם. ניסיתי להזכר אם אתמול,
כששחקנו פינות בשעת מנוחת הצהרים, כשהזקנה פתחה את התריס וצעקה
עלינו שמספיק כבר, אם קבלתי מכה בבטן או נמוך יותר. לא זכרתי.
כך מתים אנשים. משטפי דם. מלחמות. תאונות דרכים ולפעמים, כמו
במקרה הטרגי ממש, שקורה פעם במליון, ואם המזל שלנו, דווקא
אצלנו, כמו לייקה, הבת של שלומית ואברום שמתה ממש על שולחן
הניתוחים. מי היה מאמין שדבר כזה יכול בכלל לקרות.
הדם זורם וזורם ואי אפשר לעצור אותו. אולי אפשר אם הולכים
לרופא. ידעתי שאין רופא שאני יכולה לספר לו. אמא אומרת שמרופא
לא מתביישים, לא חשוב מה הוא מבקש לראות או לעשות. רק לחשוב
איפה הוא צריך לבדוק אותי עכשיו.
לא יכולה וזהו.
איך נראה אדם שכל דמו נגמר, נוזל ממנו. חיוור והגוף מתכווץ
פנימה. כמו בלון בלי אוויר. עור הגוף מתכווץ ומדלדל כמו אצל
אנשים זקנים מאוד. הרבה יותר בעצם. לאנשים זקנים בכל זאת יש
דם.
בשקט, על קצוות האצבעות, לא להעיר. בנסיון לפתוח את דלת חדר
האמבטיה ללא החריקה הרגילה, התגנבתי פנימה. מתיישבת באמבטיה,
שוטפת את עצמי בזרם מים קלוש ושקט. מתנגבת ובוחנת בפחד את
המגבת. יש סימן. במגבת ידים מנגבת את החרסינה הלבנה. מקפלת
בקפידה מגבת רחצה גדולה לאורכה, מניחה אותה בתוך האמבט, נשכבת
עליה, עוצמת עיניים וממתינה למותי.
דפיקות  מעירות אותי. בן דודי הגדול, החייל, ממהר. הטיסה
היומית לבסיס שלו, רפידים, יוצאת עוד מעט והוא חייב להתגלח,
הקטן מילל שהוא חייב להוריד את השק שינה מהבויידם לטיול שכבה.
ואני, כיאה לאדם ששעותיו ספורות, עונה בקול רך שאני לא פותחת
את הדלת.
כך עבר הזמן. הם צועקים ודופקים בפראות על הדלת, ואני, אצבעות
באוזני, עיני עצומות בחוזקה, מהמהמת נעימות נוגות.
משהו גרם לי לפתוח עיניים. בצווחה משכתי מגבת וכיסיתי את עצמי.
ראשו מציץ מחלון חדר האמבטיה, הפונה למרפסת הכביסה הקטנה, פניו
מחייכים בזדוניות. אם לא אפתח מיד את הדלת, הוא נכנס דרך החלון
ואני בצרות גדולות. משא ומתן ממושך, יחסית למצב כמובן, הניב
הסכם. אני חייבת לו רבע שעה של דגדוגים בגב ובתמורה הוא זז
מהחלון ואני מתלבשת ופותחת את הדלת.
רגע של תושיה. נייר טואלט מגולגל משמש כתחבושת קרב. לובשת שוב
את הפיג'מה ופותחת את הדלת. זרם בנים עובר וחולף על פני ואני
בפרץ דמעות רטוב, רעשני ומיואש נופלת על המיטה. מה קרה, גוחנת
עלי דודה אחראית ומודאגת. מה קרה. התבוננתי בה מבעד ריסי
הרטובים. לספר? לא לספר? בזווית העין ראיתי את הרשע. פניו
מודאגים. בבית ההוא בגבעתיים לא היו הרבה דמעות. אם הוא  ילך,
מלמלתי, אני אספר לך. הוא סולק מיד. בתקיפות חד משמעית.
אוזנה, על פי בקשתי, התקרבה לשפתי. סיפרתי בלחש ועצב רב על
מותי המתקרב. דקות אחר כך, כששוכנעתי להסביר איך בדיוק יגיע
המוות ומה הסימנים המדוייקים שלו, מחובקת בסרבול ראיתי דודה
מסמיקה, מחייכת ברכות ועיניה דומעות.
הנה, צדקתי. דמעות הן סימן לעצב. כשמישהו שאוהבים מת, בוכים.
למרות שאבא לא מאמין שיש טעם לבכות....כי אלו הם החיים. וכבר
שכבתי בזרועות דודתי, נפרדת מדברים ואנשים, חבויה מתחת לשמיכה,
מסרבת להוציא ראש או לפחות עין, מבקשת דודתי. אין לה הרבה
נסיון בהסברים כאלה. היא לא הכינה את עצמה. בגבעתיים, מטבע
הדברים והגברים, הדוד שלי היה אחראי לשיחות מהטבע הזה.
היא שמחה ונרגשת ומאושרת. וכנראה שאני אחיה בכל זאת. למרות
הכל.  אמא שצלצלה בערב לשמוע מה שלומי פרצה בבכי גדול אחרי
שלחשתי לה. אבא סיפר אחר כך בחיוך, שלקח לו שעות להרגיע אותה.
איך היא התכוונה לנהל איתי את השיחה הזאת, איך גדלתי בלי שהיא
שמה לב, ואיך הזמן בורח בין הידים.

יושבת בקפיטריה, בבית החולים הפרטי במרכז תל אביב, עדיין מהדקת
לשקע  זרועי צמר גפן טבול שקרירותן נפוגה. מנסה לעשות חשבון
כמה ימים, שעות, דקות ושניות הם תשעה חודשים. מציצה בשעון.
שלוש מאות ושישים יחידות זמן קטנטנות חלפו. איך הזמן בורח בין
הידים. והגיע זמן לגלות מה עלה בגורל הצפרדע הפרטית שלי.